תיצפו בהרצאה:
עו"ד נטע לוי - איך והאם אפשר להזיז הרים בירושלים? ואיך נתאים את מפתח 1325 לחור המנעול של המציאות בישראל?
כיצד ניתן להפוך את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, נשים, שלום ובטחון, לאפקטיבית יותר בכנסת ובממשלה?
עו"ד נטע לוי מעמותת "איתך מעכי" מקדמת מדיניות בעמותת "משפטניות למען צדק חברתי", הייתה גם עיתונאית בידיעות אחרונות, הארץ וגלגלצ וגם במאית.
צופה עכשיו בסדרה "הנערים"... על החטיפה והרצח של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדר... עלו בה שתי מחשבות :
א. כמעט ולא רואים נשים בסדרה. (יש רק את הפסיכיאטרית מחד, ואת האמא של מוחמד מאידך). גם בתקשורת עלתה ביקורת על העדר נשים. התשובה של הבמאי חגי לוי הייתה שבשב"כ אין כמעט נשים. שזה סיפור בטחוני ולכן אין בו מקום לנשים. נטע טוענת, וזו גם הייתה טענת הביקורת בעיתונות, שהעובדה שלא שיתפו את הנשים ולא שילבו הלכי רוח עמוקים יותר פוגע במורכבות הספור כולו.
ב. המחשבה השנייה שעלתה היא שדווקא בימים של הרצח ובסוף מבצע צוק איתן היו אלה נשים שהקימו את תנועת נשים עושות שלום. בעיניה זה המהלך החסר לתמונה הציבורית שנראית לעין. זהו אותו החלק שנעדר מהתמונה השלמה.
1325 היא החלטת מועצת הביטחון משנת 2000 ,שמעלה את הדרישה להטמיע חשיבה מגדרית, לצד מתן הגנה לנשים, בכל נושא שקשור לביטחון ושלום.
החלטה 1325 זו ההחלטה הראשונה של מועצת הביטחון של האו"ם שעסקה בנשים, שאמרה שנשים צריכות להיות מעורבות בהחלטות בענייני ביטחון, ולקבל הגנה מכל סוגי האלימות. שחיוני להטמיע חשיבה מגדרית בכל נושאי השיח על שלום וביטחון. את ההחלטה ההיסטורית הזו קיבלו גברים אך הייתה מאחורי זה פעילות עיקשת ועקבית שנמשכה שנים ארוכות של ארגוני נשים כדי להעביר את המסר הזה. חשוב להבין מדוגמא זו שמסרים פמיניסטיים חדשים עוברים רק על ידי שיתוף פעולה של ארגוני נשים עם חברות כנסת, שרות ושרים בממשלה. רק ככה ניתן להגיע לפריצות דרך בחקיקה. וחשוב להבין גם שגם אחרי החקיקה לא בהכרח ישנו יישום. גם כאן ארגוני הנשים צריכות להישאר ערניות על המשמר ולהמשיך לדרוש ולקדם את יישום החקיקה.
המוקד של ההרצאה היום היא ישראל. איך מזיזים כאן את ההרים בירושלים? אדבר על אבני דרך ביישום החלטה 1325.
בשנת 2005 ח"כ אתי לבני בשתוף חברות נוספות הצליחו להעביר את תיקון 4 לחוק שאומר שבכל ועדה ציבורית שעוסקת בשלום וביטחון חייב להיות ייצוג הולם לנשים מכל גווני האוכלוסייה. ישראל הכניסה לחוק את נושא המגוון. כלומר שצריך גם ייצוג של נשים מקבוצות שונות באוכלוסייה.
בשנת 2008 עמותת אתך מעכי וארגוני נשים אחרות הגישו 7 עתירות בזו אחר זו על כל ועדה שהוקמה בארץ בנושא ביטחון ולא היה בה ייצוג של נשים. למשל בדיוני הועדה בענייני הבדואים בארץ לא הייתה אישה בדואית אחת לייצג את הנשים הבדואיות.
זה היה המצב העגום עד וועדת טירקל אשר הוקמה לדון בנושא המשט מטורקיה לעזה. גם בוועדה זו, שדנה בענייני ביטחון לא נכללה אף אישה. גם כאן עתרו ארגוני הנשים נגד העובדה שהחוק לא מיושם. אבל לראשונה בהיסטוריה בארץ בית המשפט הורה לעצור את דיוני הועדה עד שתמצא אישה שתצטרף לדיונים. בג''צ הסביר בפסק הדין שאמנם המשט מטורקיה לעזה הוא נושא ביטחוני טהור אבל יש לו השפעה על נשים ויש כאן זווית ראייה נשית שלא נשמעת. זה היה תקדים משמעותי להתערבות בג"צ. ההתערבות המשפטית הגיעה לכותרות מרכזיות בעיתון הארץ ובעיתונים נוספים. אולם מאחר והדיונים כבר החלו לא נמצאה האישה שתצטרף לאחר התחלת הדיונים.
מאז וועדת טירקל יצאו הנחיות של היועץ המשפטי של הממשלה שמחייבות נוכחות אישה בכל הוועדות הדנות בכל נושא באשר הוא. אולם גם היום עדין צריך להשקיע מאמצים רבים כדי שזה ייושם בפועל. ולמרות שעכשיו כבר ממנים אישה אחת או שתיים לכל וועדה, וגם אם החוק היה מיושם במלואו , עדין אין ייצוג של נשים מכל שכבות האוכלוסייה.
הבנה נוספת שיש בהחלטה 1325 של האו"ם היא שבשביל שנשים תוכלנה לייצג הן זקוקות להגנה מפני כל סוגי האלימות באשר הן. אלימות פיסית, אלימות כלכלית, אלימות דתית, איומים עקיפים וישירים, סימון כאויב וכיוב'. האיומים הללו מפחידים נשים ומונעים מהן להגיע לייצוג. נשים זקוקות להגנה כדי להגיע לייצוג וזקוקות לייצוג כדי להגיע להגנה.
בדצמבר 2014 התקבלה החלטת ממשלה, שתוך חצי שנה תתגבש תכנית פעולה ליישום החלטה 1325 בישראל. אולם עד היום זה עוד לא קרה. מאז דצמבר 2014 קואליציה של עשרות ארגוני נשים מכינות תכנית פעולה מפורטת ליישום 1325 בישראל. התכנית שהוצעה כוללת התייחסות והבנייה של מה זה באמת ביטחון לנשים בישראל מפרספקטיבה רחבה. אבל כאמור ההצעה טרם התקבלה עם תוקף של חוק במדינה.
עברו כבר 19 שנה לקבלת החלטה 1325 באו"ם. 79 מדינות שונות בעולם כבר הוציאו תכניות פעולה ליישום ההחלטה. ישראל עדין לא עשתה זאת. ב2015 שוב היו בחירות. הוקמה ממשלה חדשה. המצב הנתון הוא שיש כבר חוק הקובע את תמיכת ממשלת ישראל בהצעה 1325 של האו"ם, יש החלטת ממשלה לגיבוש תכנית פעולה ליישום עקרונות 1325 בישראל. יש מספר עתירות לבג"צ על כך שהחוק לא מיושם בפועל. אבל עדין אין די אנשים ברחוב שיודעים על הכלי הזה. שיש להם לגיטימציה לבוא ולדבר על שלום.
אז מה בכל זאת קורה עם 1325?
79 מדינות כבר גיבשו תכניות פעולה לשוויון מגדרי, (עיראק יצרה ערכת הנגשה של עקרונות 1325 לציבור...) הדוגמאות מהעולם מעוררות השראה. ישנם דוגמאות להסכמי שלום שהובילו נשים. בצפון אירלנד, בליבריה... מעגלי המודעות הורחבו, פעילות רבות מבקשות כלים אפקטיביים יותר לקדם את עקרונות 1325.
למרות שזהו כלי חורק מאוד, 1325 הוא בכל זאת הכלי שיכול להביא לשינוי בתוך המציאות הישראלית. הראייה לכך היא שבליבריה, וצפון אירלנד הצליחו להביא להסכמים היסטוריים שאף אחד לא האמין שיקרו... אז חשבנו מה אפשר לעשות כאן אצלנו? כשבאים לוועדות הכנסת וחסרים לנו כלים? איך אנחנו מגבירות את האפקטיביות של 1325 במקומותינו? איך לתרגם את העקרונות של 1325 לפרקטיקה?
ארגון נוסף מעורר השראה הוא ארגון הנשים של מועצת הביטחון של האו"ם. הן מגישות מדי חודש המלצות לדיונים שעומדים להתרחש באו"ם באותו החודש על אזורים שונים בעולם. הן עמלות להביא את הזווית של 1325 לתוך הדיונים. הן אוספות עדויות והתייחסויות רלוונטיות לנשים מהקשרים שלהן עם ארגוני הנשים של המקומות הנדונים.
כאשר תקום הממשלה הבאה אנו מתכוונות להוציא ניירות עמדה שישמשו אותנו להביא את ההמלצות של נשים בכל דיון. בכל נושא. למשל רפורמת הנשק של השר ארדן, השר לביטחון פנים. הוא רצה להוריד את הרף לקבלת היתר לאחזקת נשק פרטי. המשמעות הייתה לאפשר ליותר מחצי מיליון גברים יהודיים להחזיק נשק פרטי בביתם מתוך טענה שזה מה שימנע פיגועים. באו ארגוני הנשים בארץ אל השר ארדן ושאלו אותו האם הייתה כאן איזו מחשבה / התייחסות לגבי הנשים שחיות בתנאי אלימות יום יומית? מה יכול לקרות ברגע שיש אקדח על שולחן המטבח בבית שיש בו אלימות? ברגע זה הטרור שבו חיה אותה אישה והילדים שלה גובר. מסתבר שלרגע אחד לא הייתה בהצעת החוק של השר ארדן מחשבה בכלל על המשמעות של הצעת החוק שלו מהזווית הנשית. אנו מקדמות את המסר שצריך לעשות רפורמות בחוק אבל צריך לעשות אותן גם מתוך התחשבות בזווית הראיה של נשים. מה ענה השר ארדן לאחר העתירה ? "למה זה קשור".
לסיום: מנגנון הפיצוח דורש עבודה בכלים שלובים. נכון, המציאות מייאשת אבל אין ברירה. וצריך לעבוד בכלים שלובים. נע"ש צריכות לחתור לכיוונים הבאים:
- ליצור שיתופי פעולה עם הממשלה דרך גורמים בדרגי ביניים במשרדי הממשלה
- להביא לידי שינוי השיח הציבורי בעזרת התקשורת. לשייף היטב שוב ושוב את 1325
- לזכור שגם אחרי שיתקבלו החלטות ממשלה, וחוקים שיחייבו את יישום העקרונות של 1325 צריך יהיה הרבה עבודה כדי שזה באמת יקרה. וזה תלוי בנו – ארגוני הנשים שלא להרפות. ולהמשיך כל הזמן ליצור לחץ ודעת קהל. לתת רוח גבית לשרי ושרות הממשלה שמקדמים את 1325.
שאלות ודיון לאחר ההרצאה
כיצד ניתן להרחיב את יכולת האכיפה של הארגונים ביחס למעשי הממשלה:
- רוני: איך לקדם את הערוץ התקשורתי? הערוץ המשפטי? איך לייעל שיתופי פעולה?
- רונית: מועצת הביטחון כמו האו"ם זה ארגון פוליטי. זה לא גוף אוכף. זה ש79 מדינות עשו תכניות זה בערבון מוגבל. הסיפור הוא פנימי. מה באמת קורה בבית. איך עושים את זה בבית. איפה מרכזי הכובד. במה להשקיע את עיקר המאמץ כדי לייצר את השינוי?
- רוני: ייצוג הולם איך זה מוגדר? מה הקשר בין אלימות מגדרית לבין הסכסוך הפוליטי? האם זה לטובת העניינים. איך את רואה את החיבור
- חנה יואינו: איך להשפיע עוד בתחום התקשורת?
- דבי פרוש: האם הייצוג ההולם של נשים הוא הפתרון ליישום 1325? ומה תפקיד ארגוני הנשים כמונו ביישום הזה.
- סבין: אני בדואית ערביה מוסלמית אנחנו עדין עוסקות בביטחון האישי. בנרצחות. אנחנו יורות לעצמנו ברגל כל פעם . מחדש. האם הייצוג ההולם הוא הפתרון?
- נעמי: איפה הרשות למעמד האישה בתוך כל זה? האם היא רק עלה תאנה?....
תשובות
לגבי יכולת האכיפה ביחס למעשי הממשלה. מבחינת יכולת האכיפה אין להחלטה שיניים, אבל יש לאו"ם דרכים אחרות לפעול. זה נכון ש79 מדינות עשו תכניות פעולה ליישום 1325. גם להחלטת הממשלה הקיימת אין שיניים ומזמן כבר עבר הזמן להפעלתה. העתירות שמוגשות בנושא רפורמת הנשק, והעתירה כנגד פיטורי המנכ"לית. העבודה זה בעיקר של עתירות של עורכי דין נגד שרים ונגד ועדות ממשלה שאין שם נשים. התגובות שאנו מקבלות לעתירותינו הן בתוך המנעד שבין התחמקות לבין חוסר מענה והתעלמות..
כאשר שר מקבל ממני מכתב... אם הוא לא מרגיש שיש רעש בציבור, השר יעבור הלאה לענייני היום. כאשר הוא ירגיש שיש דעת קהל חזקה, ותנועת נשים חזקה שנמצאת בכנסת, ברחוב, ובכל מקום הוא יאלץ להגיב. השטח, המשפט והתקשורת ביחד זה מה שנחוץ כאן. בשנה שעברה ב4 דצמבר בכל הארץ הייתה שביתת נשים בשל האלימות נגד נשים. זה היה מדהים. ההתגייסות. המון נשים לקחו יום חופש במיוחד כדי לצאת לרחובות.
נטע מספרת שעבדה בגלי צהל, כעיתונאית בחדשות, בידיעות אחרונות. בערוץ 10 בדסק החדשות. כל הזמן ניסתה להביא זווית אחרת ושינוי. עם זאת עברה לעסוק במשפטים ממקום שהרגישה שהכלי התקשורתי הוא מוגבל. המצב בתקשורת הוא מצב של הרבה מאד לחצים כלכליים ופוליטיים, המקום של התקשורת הוא מקום מאד מורכב. לדעתי לפצח משהו בתקשורת זה חשוב אבל לא מספיק. חשובה העבודה בכלים שלובים.
עמותת אתך-מעכי רואה בנשים עושות שלום את הביטוי של 1325. אתן תנועה שעושה 1325. כמו תנועת הנשים בליבריה ובמקומות אחרים. יש קשיים וייאוש וחסמים שצריך לעבור בדרך. אני מאד מעריכה בפעילות שלכן את היצירתיות והמחויבות. אתן כבר 5.5 שנים עושות, ביצירתיות. מחפשות דרכים אל מול מבוי סתום. המקום שלכן הוא להביא את 1325 במקומות של מבוי סתום בשיחות בלתי פורמליות שמתקיימות כאן בישראל. רובן השיחות הבלתי פורמליות הללו ממומנות על ידי שגרירויות וממשלות זרות. זה עוד מקום להביא את 1325 למעגלים האלה. אין כיום שיחה פורמלית לשלום. אם במעגלים הלא פורמליים יהיה ייצוג נשים מגוון, בנושאים כלכליים למשל, אז בבוא היום שיהיו שיחות פורמליות, יהיה לנו יותר קל להביא ייצוג נשי לשיחות.
לשאלה של מרכזי הכובד ואיפה להשקיע את עיקר המאמץ? לדעתי כדאי להשקיע בנקודות החזקה של הנשים שעושות, של הארגון, תשקיעו בחיזוק האחת את השנייה. סולידריות בין מאבקים שונים של נשים. סולידריות וחיזוק האינטרס של נשים אחרות. זה גם אחד האמצעים. אפילו בסלון הבית שלך, ברשתות החברתיות בטוק-בקים.
נורית חג'ג' אמרה בכנסת שהעיסוק ב1325 נע כמו מטוטלת בין הגנה לנשים במרחבים הציבוריים והפרטיים מפני אלימות אישית, כלכלית ופיסית, לבין להחזיר את 1325 כהחלטה שעוסקת במקומות של סכסוך פוליטי אלים. יש וויכוח על איפה אנחנו צריכות לשים את הדגש. לדעת נטע זה חלק מאותה התמונה ואסור לזנוח אף אחד מהצדדים האלה. באתך-מעכי, זו עמותה היושבת בבאר שבע ומרכזת את זכויות הנשים הבדואיות בנגב, רב העיסוק הוא באלימות בתוך הבית, ואל מול ביטוח לאומי. והמרחק בין זה לבין ייצוג נשים בדואיות בסיכסוך הפוליטי בארץ הוא מאד גדול. עולה השאלה האם ייצוג זה דבר מספיק? ברור שלא. זה חשוב אבל זה לא מספיק. בכל פעם שאנחנו יושבות לפני בחירות ומנסות לעודד שיהיו יותר נשים במפלגות השונות, ברור לנו שהנוכחות הנשית במפלגות עצמן היא לא ערובה מספקת לכך שהצרכים המיוחדים של נשים בתוך המפלגות האלה יקבלו ביטוי, וכדי שזה יקרה צריך יהיה להשקיע עבודה ומאמץ נוספים.
SDG Sustainable Development Goals- . הם יעדים גלובליים לפיתוח בר קיימה ל2030 . זו החלטה של עצרת האו"ם מ2015 שבה כל המדינות התחייבו ליעדי פיתוח ברי קיימא. אמנם ההחלטה הינה ללא יכולת אכיפה, אבל בהחלט עם מיתוג, ונלקחה בלחץ ארגונים חברתיים אזרחיים מכל מיני תחומים כולל שיתוף פעולה של ארגוני נשים. בהחלטה זו הוגדרו 17 יעדים להשגה עד 2030 – מיגור העוני, הרעב, ההתחממות הגלובלית, מים נקיים , מיגור אלימות. לכל יעד נקבעו מדדים. הבשורה הגדולה שעולה מהחלטה זו היא שאי אפשר להפריד בין התחומים האלה. אי אפשר לצעוק רק על הסביבה , או רק על שלום בלי שוויון מגדרי. לפני שנה היה ניסיון לרתום את הארגונים החברתיים מתחומים שונים שלום, חינוך, בריאות, קיימות – כפלטפורמה לקידום 1325.
הרשות לקידום מעמד האישה עד 2015 הייתה כפופה ישירות למשרד ראש הממשלה. בהחלטת הממשלה ב2014 מצויין שהזכות והכוח להקים ועדה ליישום 1325 היא בידיים של הרשות לקידום מעמד האישה. אבל ב2015 , לאחר הבחירות, הרשות הועברה תחת הרשות לשוויון חברתי בראשות השרה שרה גמליאל ומאז במשך שנה וחצי לא קרה כלום. היה קשה לייצר שיתופי פעולה. יש פרק שלם עם הצעות ורעיונות איך לפעול בנושא אלימות במשפחה. אבל שוב נכנסנו למהלך בחירות חדש....
פרופ' רות הלפרין קדרי - בין הלוקאלי לגלובאלי בין הפרטי לציבורי.
תיצפו בהרצאה
המאבק בזירת דיני המשפחה בישראל ובעולם כמיקרוקוסמוס של המאבק הפמיניסטי בפטריארכיה.
פרפ' רות הלפרין קדרי - פרופ' למשפטים וסגנית יושבת ראש וועדת המומחים של האו"ם לביעור האפליה נגד נשים (CEDAW).ראשת מוסד רקמן באוניברסיטת בר אילן.
פרופ' הלפרין קדרי מבקשת לקשר בין העשייה/העבודה/הראיה הגלובלית הבינלאומית שלה לבין המעורבות העמוקה שיש לה ברובד האישי והמוסדי בארץ. העבודה שלנו תמיד מתבצעת תוך שיתופי פעולה עם ארגונים שונים. בכל הממשקים האלה יש "ריקוד" עדין בין הרובד המשפחתי האישי לבין הציבורי הפומבי ובין המקומי הישראלי שנדמה שהוא ייחודי מאוד, אבל בפועל לא כך הוא.
רוצה להתחיל בכמה סיפורים אישיים:
הסיפור על שרה: שרה ואנדרו רצו מאוד ילדים. שרה הייתה כבר מעל לגיל 40 . הם גרו בבלפאסט. היא דחתה את בדיקת מי שפיר. ובשבוע 20 התגלה שהעובר לוקה בסינדרום אדוארדס. ברב המקרים העובר ימות עוד ברחם או מיד לאחר הלידה. האחות אמרה לה ליסוע לאנגליה כי אי אפשר לעשות הפסקת הריון בצפון אירלנד. יש איסור הפלות מוחלט בצפון אירלנד, למעט מצבים בהם ההיריון מסכן את המשך חייה של האישה.
אמנם הפסיקה פרשה זאת גם כהיריון שמסכן מצב נפשי אך שרה לא הצליחה להשיג אישור משום פסיכיאטר שיחתום לה שהמשך ההיריון יזיק לבריאותה הנפשית. בינתיים השעון תקתק, נותרו לה שבועיים לאפשרות לקיים את המהלך. שרה ידעה שהם ניצבים מול אישום פלילי אם יעשו הפסקת הריון בצפון אירלנד. ואפילו אם יעשו הפסקת הריון באנגליה. משום כך שרה המשיכה לשאת את ההיריון למרות שידעה היטב שהוא מסכן את בריאותה היא לא יכולה לחשוף את האמת המרה. היא נשארת עד סוף ההיריון ללא כל תמיכה. בשבוע 36 העוברית מתה. לקח עוד שבוע עד שהלידה הספונטנית התקיימה. עמדתי בראש צוות חקירה מטעם ועדת סידו, מול נשים מצפון אירלנד, שהציגו שפע חומרים מוצקים וקשים על איסור ההפלות. נדרשנו להכריע האם אנגליה, שאחראית על הממלכה המאוחדת, מפרה את זכויותיהן של נשים באופן חמור באופן שיצדיק את החלטת ועדת האום. פגשנו נשים. פגשנו קורבנות. סיפורים קשים מנשוא. זוכרת את שרה דומעת. מספרת איך נזקקה לטיפול, לכדורים, ואיך נזקקה לטיפול נפשי לאחר ההפלה ועד היום היא לא מסוגלת לעבוד. הלהט הדתי מסמא את עיני הגברים, ומותיר את הנשים במעמד "כלי לנשיאת ילדים ותו לא" ולדאבוננו זה קורה עד היום.
מנואלה מאל סלוודור. נערה צעירה שבדצמבר 2016 נדונה ל30 שנות מאסר על רצח. על עובר מת שילדה, מהריון שלא ידעה עליו, שקרה מתוך אונס שעברה. הסיוט הזה לא רק של מנואלה בלבד. נשים רבות כמוה מרצות מאסרים ארוכים בכלא על הפלות ספונטניות. גם הסיפור הזה הובא בפני ועדת סידו.
אינדירה ממלזיה, עובדת סוציאלית בת 35, ששכנותיה, יום בהיר אחד סיפרו לה שבעלה נשא אישה נוספת. קיבל אישור מבית הדין לשאת אישה נוספת, בתנאי שיוכיח שהנישואים הנוספים הכרחיים. אינדירה נשארה מול דילמה, לתבוע את חלקה ברכוש המשותף או לוותר. במלזיה כעת לבעל יש יותר זכויות כי יש לו עכשיו משפחה נוספת. אינדירה פנתה לבית המשפט המלזי עם עתירה מול בית הדין השערי. ונדחתה. בית הדין האזרחי של מלזיה אמר שאין לו אמירה מול בית המשפט השערי.
יפה, צעירה ישראלית בת 28, נישאה, ילדה 2 ילדים. בתום שנתיים הבינה שלא יכולה להחזיק מעמד עוד מול אלימות פיסית ונפשית מצד בעלה. היא בקשה גט ובעלה סרב. ואז נעלם. באמצעות מרכז רקמן הביאה את בעלה למשפט בשל סרבנות לתת גט . הוא מגיע לבית המשפט הרבני הגדול אסור באזיקים. לרגע אחד שחררו אותו ללכת לשירותים. הוא קופץ מהחלון של השירותים ולמטה מחכה לו מכונית. הוא מצליח לברוח שוב. והיא, עד היום נשואה לו. כבר 16 שנים והוא נעלם. מטייל בעולם. ולה – אין יכולת להתחתן שוב. להמשיך בחייה...
לילי – סיפור נוסף. בית המשפט חייב את בעלה הסרבן לתת לה גט. גם הוא, כמו הבעל של יפה – סרב, ברח ונעלם. לסיפור שלה סוף מעט יותר אופטימי. לשמחתה בית הדין הרבני קבע שאחד העדים לחתונה שלה היה עד פסול ולכן ניתן היה לבטל את החתונה ולשחרר אותה לחיות את חייה.
במפת העולם כל אזור אפריקה, סעודיה, דרום מזרח אסיה צבוע אדום – אלה הם אזורים בהם דיני המשפחה מאד לא שוויוניים כלפי נשים. האזורים הירוקים ביותר - הכי שוויוניים לפחות בפני החוק פורמלית - הם אוסטרליה וקנדה.
מה קושר בין כל הסיפורים הללו ? –
יש כאן בעצם את המשפחה כיחידה פטריארכלית פרטית, בתוך החברה, שהיא השלם הפטריארכלי. חלוקת התפקידים במשפחה מושלכת החוצה.
המכנה המשותף הוא שהם מצד אחד אישיים מאוד אבל גם פוליטיים וציבוריים. הן כולן קורבנות של השליטה הגברית על הדין בתחום האישי הפרטי ביותר – דיני המשפחה. דינים אלו כוללים למעשה את חרויות ההולדה. כלומר אם יש לך שליטה על כמה ילדים יהיו לך. באיזה מרווחים, ואם בכלל יהיו לך ילדים. המכנה המשותף לסיפורים אלו הוא האחיזה הפטאלית שיש לגברים על פי החוק על גוף האישה וחירותה, על ידי דת מסורת ומנהגים, והאופן שבה השליטה הזו מקרינה על כל הרבדים בחייהן של נשים.
ברמה התאורטית יש כתיבה פמיניסטית נרחבת. שתי פמיניסטיות מארה"ב משנות ה70 80 קייט מילט, וקרול פייטמן כתבו רבות על נושא זה בדיוק. בספר The Sexual Contract של קייט מילט – המוסד העיקרי של הפטריארכיה היא המשפחה. המשפחה היא בעת ובעונה אחת בבואה של החברה הרחבה והקשר אליה. היא יחידה פטריארכלית בתוך השלם הפטריארכלי.
קרול פייטמן ב – Sexual Politics מדברת על מוסד המשפחה המודרנית ועל כינון דיכוטומיית הפרטי- ציבורי ככלי מרכזי ביצירת הפטריארכיה המודרנית, במסגרתה מובנים ההבדלים הפוליטיים בין גברים לנשים כהבדלים מהותיים וטבעיים שבין המינים. המשפחה המודרנית היא כביכול פרטית. אבל היא זו שיצרה את הפער הגדול בין כוחן של נשים לעומת כוחם של הגברים בפוליטיקה הציבורית. זה היה מודל "חוק טבע". רואים שהפוליטי מאמץ את יחסי הכוחות של המשפחה במימד החברתי ציבורי.
בספירה הפרטית, נמצאת האישה. עד למהפכה התעשייתית הגבר והאישה נשאו שכם אל שכם בחובות הייצור בחברה החקלאית ובהולדה. המהפכה התעשייתית הוציאה את תפקידי הייצור אל מחוץ לבית, ובבית נשארה רק פונקציית ההולדה. המשפחה כביכול נמצאת מחוץ לעולם הציבורי. היא כביכול מחוץ ליכולת ההתערבות של המדינה. האידאולוגיה של אי התערבות המדינה במשפחה היא אבסורד. הספירה הפרטית היא כביכול לא פוליטית. ובכך שהמדינה לא מתערבת שם היא משאירה את כל הכוח בידי מי ששולט במשפחה. רק בשנות ה70 מתחילים בארה"ב לחוקק חוקים נגד אלימות במשפחה. באנגליה רק ב1992 נחקק איסור פלילי על בעל לאנוס את אשתו. עד אז אישה נשואה באנגליה הייתה חייבת להיעתר לבעלה בכל זמן.
ביטויי הפטריארכיה במשפט העברי ובדיני המשפחה בישראל כיום:
הקו המנחה הוא להבטיח את ההורשה הגברית. שאין ולא תהייה לנשים זכות ירושה. בישראל בזכות המנדט הבריטי, ויתרו בתי הדין הרבניים על כך שבת לא יורשת. ועדין בתי הדין מאד קשים כלפי הנשים.
בדיני המשפחה בישראל כיום עדיין יש:
- כניסה חד צדדית לקשר הנישואין: הבעל מקדש את האישה באמצעות מעשה קניין, ואין לאישה יכולת לצאת מהקשר הזה ללא הסכמה מפורשת מרצון חופשי של הבעל.
- קיים קוד כפול של התנהגות מינית מותרת במהלך הנישואין לגבר ולאישה. הגבר יכול "לקדש" כל אישה רווקה אחרת. האישה שתעשה אותו הדבר - דינה סקילה. וילדיה מקשר כזה יהיו ממזרים. זהו כתם נורא. ממזרים לא יוכלו להתחתן בישראל. האיום בממזרות הוא קלף שליטה חזק ועצמתי. זו השליטה שבתי הדין הרבניים מקנה לגברים על נשים בישראל.
- תפקידים נפרדים על בסיס מגדר.
- שליטה מוחלטת של הבעל על סיום קשר הנישואין.
- לפי סקר מכון רקמן וגאוקרטוגרפיה אודות סרבנות גט: שליש מהנשים בישראל היו נתונות לסרבנות גט או לאיום בסרבנות גט. ככל שאשה היא דתייה יותר ומשכילה פחות כך היא נתונה יותר לסרבנות גט.
- והכי גרוע - התפתחות בת זמננו: "נשק יום הדין" של הגברים: כאשר נשים נכנעות לתנאים שבעליהן הציבו לקבלת גט. כמו ויתורים על חלקה בדירה המשותפת, ויתורים על תשלומי מזונות.. עשרות נשים בישראל, גרושות, מצאו את עצמן בסיטואציה בה הבעל פנה לבתי הדין הרבניים, לאחר שבית הדין האזרחי לענייני משפחה דרש תשלומים מהבעל. והבעל פונה לבית הדין הרבני ומבקש לחזור בו מנתינת הגט. ובית הדין הרבני מקבל את עתירתו ומבטל את הגט רטרואקטיבית.
- המלחמה שמתרחשת בזירת הגירושין בכל מקום בעולם היא מלחמה בין נשים וגברים, ובישראל, בנוסף לכך, זו מלחמה כפולה גם בין המערכת הדתית לבין המערכת האזרחית. בשתי המערכות האלה הנשים הן נחותות.
לסיכום. המשפחה היא הכל מלבד לא פוליטית. המשפחה היא הכי פוליטית שיש.
ועדת האום למיגור אפליה נגד נשים CEDAW סידו - מוסרת למועצת האו"ם מידע בתחומים של אלימות ואפליה כנגד נשים. 40 מדינות חתומות על האמנה. הוועדה יכולה להעיר הערות. ולנהל חקירות. במצבים בהם מתקיימת פגיעה חוזרת ונשנית, ולפרסם דוח של החקירה שמופנה אל הממשלה של אותה מדינה שפוגעת בזכויות נשים. בעקבות הגשת דוח החקירה לאותה מדינה – היא נדרשת לתקן את העוולות שמתרחשות בה נגד נשים.
כך עשתה הוועדה עד שהמחוקק באנגליה הורה למחוקק בצפון אירלנד, לשנות את החוק שאוסר על הפלות. החוק תוקן סוף סוף ממש ביום שלישי האחרון. וכיום אין יותר איום פלילי בצפון אירלנד על נשים המבקשות לבצע הפלה.
גם במדינת ישראל הדת מהווה חסם מאד רציני אל מול הפעילות שלנו בנשים עושות שלום.
שאלות:
אירית מרמת גן: ביטול חוק ההפלות האם זה רטרואקטיבי לנשים שהן בכלא באירלנד?
שרית מתל אביב: בצפון אירלנד יש עכשיו קצת אופטימיות. מה קורה בארץ?
יסמין רובין: מה הלמידות שיש לך מההשתתפות בסידו על האפשרויות לסיוע לנשים?
פנינה מחיפה: יש אצלנו היום נשים הטוענות לרבניות. האם גם הן פוסקות אותו דבר כמו הרבנים?
רוני: ההלכה היא החסם. האם המאבק צריך להיות נגד ההלכה והאוחזים בה? ולא נגד הדת באופן גורף
תשובות:
אין תשובה מאד ברורה לגבי מה באמת הכוח של המוסדות הבין לאומיים. או"ם שמום אמר בן גוריון.... זה נכון שיחסי הכוחות בין מדינות, ומשאבים הם חסמים גדולים לכוחו של האו"ם. מראש אותן וועדות כוחן הוא דקלרטיבי בלבד. כוחן הוא באמירת אמירות מאד חזקות ונוקבות. כשיש ארגוני חברה אזרחית תוססים חיים ובועטים – כמו ברב המדינות בעולם, יש מודעות לזכויות האדם. ואז נציגי האזרחים יכולים לצטט "הוועדה אמרה שצריך להקים גוף מתכלל נגד האלימות נגד נשים". ואז מתרחשים שינויים קטנים וגדולים, למשל סדנאות להעלאת המודעות לאי השוויון, הדברים האלה כן עובדים. אמנם לאט ומעט ממה שהיינו רוצים, אבל כן יוצרים שינוי.
בעניין הדת כמקור לאי השוויון. הבעיה שלנו בדיני המשפחה בישראל היום הוא האופן שבו הדין הרבני מתפרש על ידי בתי הדין. בהלכה עצמה יש אין סוף פתרונות יצירתיים ללגיטימציה של נישואין ללא קניין. זה הפתרון האולטימטיבי. כשמנטרלים את האלמנט הקנייני מנטרלים את קניינו של הבעל על גופה של אישה. ישנם גם שפע של אפשרויות בהלכה לגבי גרושים. הבעיה שרב רובם של הדיינים היום בבתי הדין לא מזדהים עם הצורך הזה. המערכת הדתית והאזרחית יש להן מאבקי כוח מתמשכים. שדה הקרב הזה מנטרל כמעט לחלוטין את האפשרות של התפתחות וליברליזציה של יישום ההלכה על ידי בתי המשפט הרבניים. יש לא מעט דיינים צעירים בשנים האחרונות, דיינות עדיין אין. יש טוענות רבניות. ההשפעה של אירגוני הנשים על המצב הזה הייתה באמצעות תיקון לחוק שעבר ב2013 שקובע את הרכב הועדה למינוי דיינים. הצלחנו לראשונה בישראל שהרכב הוועדה יעלה ל13. המקום ה13 הוא מוקצה לטובת טוענת רבנית. ויהיו 4 נשים בוועדה.
פרופסור הלפרין קדרי באה מהעולם הדתי. מחויבת להלכה כפי שמבינה אותה. ניגשת למחסום הדתי מתוך כאב מאד מאד עמוק. מודעת לחשיבות העצומה של האמונה בחייהם של נשים וגברים כאחד, ומודעת לעיוות הנורא שמתקיים לאורך ההיסטוריה האנושית בשל הדינים הרבניים. תפקידנו כנשים היום הוא להראות ולהאיר את הסיפור השוויוני. ולא להרים ידיים. הפמיניזם הדתי עוזר להעביר את המסר הזה.
נורית חגג' – מה תפקידה של תנועת נשים עושות שלום בקשר עם האו"ם?
מבחינת הוועדות לזכויות האדם של האו"ם הפועלות בג'נבה, שהן אוטונומיות יחסית, ולא קשורות לגופים המוקמים ממועצת הביטחון של האו"ם. להבנתה, לנשים עושות שלום יש מקום מאד חשוב בוועדות זכויות האדם. בסדר היום של הועדה יש תמיד מקום מוקצה לשמוע טענות ועדויות מארגוני זכויות אדם מהשטח. זה תהליך שמאפשר אינטראקציה שוטפת בין הארגונים לבין הוועדה. הארגון צריך לנסח מה הוא רוצה לעשות. לוועדה אין מנדט לדרוש מישראל לעשות שלום. העניין הוא להשמיע את קול הנשים. לדרוש להשמיע את קול הנשים המייצגות תנועה חשובה וגדולה שחברות בה נשים מכל הקצוות והגוונים של הנשים בישראל. הנשים חייבות להישמע לפי החוק. בכל הצמתים בהם מתרחשים תהליכים מדיניים כשיתרחשו אינשאללה...
יש לשלוח את המידע בצורת דוחות צללים. דיווחים לוועדות האו"ם. לבוא עם נתונים. לנסח טוב. מה התביעות שלנו מן הממשלה שלנו. צריך להיות שם להופיע שם ולדבר מול הוועדה. זוהי עבודה שנצפית לייב און ליין על הרשת האינטרנטית של האו"ם. וצופים בהם מכל העולם. יש חשיבות גדולה מאד להנכחה של נשים עושות שלום בדיונים אלה בזירה הבין לאומית.
מי הדת שהכי מפלה נגד נשים? האסלאם, אורתודוקסיה יהודית, כנסיה קתולית, אין גרושים. ואין נשים בהנהגה דתית.
