ועידת השלום העממית – כן זה אפשרי!
ב-8-9 במאי התקיימה בירושלים ועידת השלום העממית – יוזמה של קואליציית “הגיע הזמן!”, שהביאה יחד אלפי משתתפים מכל רחבי הארץ: יהודים וערבים, נשים וגברים, צעירים וצעירות, דתיים וחילונים. כולנו הגענו כי אנחנו מאמינות ומאמינים שהמציאות יכולה להיות אחרת.
ביום חמישי התקיימו ברחבי העיר עשרות אירועי תרבות – הקרנות סרטים, מפגשי שיח, סיורים, ותפילה בין–דתית. בין היתר, נערך לקראת ערב נערך טקס תפילה משותפת באמפיתיאטרון של כנסיית פטרוס הקדוש בגאליקנטו, בהובלת פיטה פלח, חברת נשים עושות שלום. בתפילה השתתפו בו כ-15 דוברים מדתות שונות – יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם ואחרות – שנשאו תפילות ודברי השראה. מתוך הקשבה וכבוד הדדי, המשתתפים ביקשו לחזק את התקווה ולתמוך במי שנמצאים במצוקה. הפעמונים והמואזין שנשמעו ברקע הזכירו לנו את הרב–קוליות של ירושלים ואת האחריות המשותפת.
אירוע משמעותי נוסף שאותו הובלנו ביום חמישי היה הקרנה מיוחדת של הסרט הדוקומנטרי Wave Goodbye to Dinosaurs – סרט מרגש על תנועת הנשים בצפון אירלנד ומאבקה להשגת הסכם השלום ההיסטורי ב-1998. לאחר ההקרנה הנחתה ד״ר יעל ברוידא–בהט שיח בזום עם שתי פעילות שלום בכירות מצפון אירלנד: פרופ’ מוניקה מקוויליאמס וד”ר אבילה קילמוריי, שלקחו חלק משמעותי במו״מ על הסכם יום השישי הטוב. הן שיתפו את הקהל בתובנות מעבודתן בשטח ובתהליך הפוליטי, ובמקביל עודדו את הנשים והארגונים באזורנו להמשיך לפעול למען פתרון מדיני תוך שילוב קהילות ואוכלוסיות מגוונות.
ביום שישי התקיימו בבנייני האומה עשרות מושבים וסדנאות. בין שלל הפעילויות, בלט במיוחד המתחם שיזמנו – רוקמות חיים – תערוכת רקמה קהילתית שנוצרה במהלך החודשים האחרונים על ידי קבוצות משותפות של נשים ערביות ויהודיות ברחבי הארץ, במסגרת נשים עושות שלום. הרקמות נוצרו מתוך שיח רגשי, התמודדות משותפת עם הכאב בתקופת המלחמה, וביטוי לתקווה לעתיד אחר. כל קבוצה רקמה על בד את החוויות, התפילות והכמיהות שלה – באמצעות חוטים, צבעים, מילים וצורות – ומאות המשתתפות והמשתתפים בוועידה הוזמנו להוסיף “תפר משלהם” למארג המשותף. התוצאה הייתה מרחב מרגש של יצירה חוצת גבולות, שפה ודת – אשר מדגים הלכה למעשה את האפשרות לקיום משותף.
מושב נוסף שהותיר רושם עז היה מושב קריאת האימהות – נשים ושלום, שנערך בשיתוף פורום המשפחות השכולות לזכרה של ויויאן סילבר ז”ל. את המושב הנחו אורנה שרגאי ונורית חג׳אג׳ והוא הביא לבמה קולות של נשים – ישראליות ופלסטיניות – שבוחרות יום יום להפוך את הכאב והקושי למנוע לפעולה. המושב כלל פאנל בהשתתפות אקטיביסטיות לשלום מארגונים שונים: אילת הראל (פורום המשפחות השכולות), אלה אלון (איתך–מעכי), ליאורה הדר וכיפאיה מסארוה (נשים עושות שלום), ד״ר רותם סיוון (אמא ערה) וגדיר האני (עומדים ביחד). לאורך המושב שמענו עדויות של נשים שנפגעו מהסכסוך אך מסרבות לשתוק או להיכנע לייאוש: נטע הימן–מינה, שאמה נחטפה לעזה ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז ושבה בעסקה הראשונה ביום ה-53 למלחמה – נטע ביקשה דין וחשבון מממשלות ישראל על כך שלא פעלו לסיום הסכסוך; אילנה קמינקא, שאיבדה את בנה ב-7 באוקטובר אך עדיין מאמינה שעתיד טוב לישראל אפשרי רק אם יובטח גם לצד הפלסטיני; אמירה אבו-הדובה שדיברה על התפקיד המשמעותי של נשים בזמן המלחמה בכפרים הבדואיים הלא מוכרים בנגב, נג’לא שאיבדה את אחיה ומשפחתו בעזה בתחילת המלחמה וממשיכה להיות פעילת שלום; ומיטל עופר שאביה נרצח ב–2013 ורוצחיו שוחררו במסגרת העסקה לשחרור החטופים בינואר האחרון. המושב כלל גם קטע שירה בהובלת יעל דקלבאום והקרנת בכורה של הסרטון החדש של קריאת האימהות. המושב המחיש את כוחה של ההנהגה הנשית בתקופות של משבר – ואת האחריות של כולנו לקחת יוזמה ולהוביל לשינוי.
במהלך היום נשאו דברים גם נציגות התנועה סומיה בשיר וד”ר יעל אדמי מעל הבמה המרכזית, לצד עשרות ארגוני שלום שהשתתפו באירוע כולו.
הוועידה כולה הייתה רגע של איחוד כוחות, העצמה אזרחית ותקווה – תזכורת לכך ששלום הוא לא רק חזון, אלא יעד שאפשר להשיג – אם נמשיך לפעול יחד.
