רבקה בן בשט: כדי לנגוע בחלום השלום, אנחנו חייבות להיפגש עם דעות מכל הקשת הפוליטית

אני רבקה בן בשט חברת קיבוץ בית זרע בעמק הירדן.

נולדתי לבית שוחר שלום. עליתי ארצה בהיותי בת חמש וחצי מבואנוס איירס שבארגנטינה. אני זוכרת משם את  פעילי השומר הצעיר, באי ביתם של סבי וסבתי,  ובמיוחד את יעקב חזן, יעקב ריפתין  ואחרים. היו להם ערכים מאד ברורים - כל אדם נברא שווה, מכאן שאין אדם שווה יותר עקב צבע עורו או דתו או השתייכותו הפוליטית. ערכים אלו ליוו אותי לאורך כל השנים, בבגרותי כאם צעירה וכמחנכת של ילדות וילדים, נערות ונערים.

בזמן מלחמת ששת הימים הייתי בחטיבה שפרצה לירושלים והגיעה לכותל

בזמן מלחמת ששת הימים שרתי כקצינת  ח"ן של חט' 55, החטיבה שפרצה לירושלים דרך שער האריות והגיעה לכותל. למחרת הפריצה פסעתי אל הכותל. דממה שררה מסביב רק נעלי הגולדה שלי השמיעו צליל מתכתי על מרצפות העיר העתיקה, ומבעד לחלונות ליוו אותי עיניהן החרדות והעצובות של ילדים, אימהות ואבות. תחושתי הייתה מבולבלת, מצד אחד פסעתי למקום שסבי רצה כל כך לנגוע בו, מצד שני כבר אז הבנתי שהמקום שייך לעוד עם.

הכל התחדד לי לאורך השנים כאשר הקטיושות נפלו על העמק והילדים גדלו בתוך המקלטים. אחרי המלחמה הארורה, מלחמת יום כיפור, הבנתי שהסוף למלחמות הוא השלום ובכדי להגיע אליו חייבים הצדדים לשבת יחדיו ולמצוא פתרון.

שני בני שירתו בלבנון לאורך ארבע שנים. אלו היו שנים של חרדה בלתי פוסקת

הפעילות האקטיבית שלי התחילה כששני בני שירתו בלבנון לאורך ארבע שנים. אלו היו ארבע שנים של חרדה בלתי פוסקת. הכרית שלי הייתה ספוגה בדמעות. הבנתי שהעשייה והאקטיביזם למען ערכים שאני מאמינה בהם והפסקת שפיכות הדמים, תוריד גם  את רמת החרדה אצלי. הצטרפתי לתנועת ארבע אימהות. הבנים שלי קיבלו את העשייה שלי ברגשות מאד מעורבים. לא פעם היו ויכוחים מאד קשים.

לתנועת נשים עושות שלום הצטרפתי בזמן צעדת התקווה. הבנתי שבכדי לנגוע בחלום השלום, אנחנו חייבות להיפגש עם נשים/גברים עם דעות אחרות מכל הקשת הפוליטית, ללמוד להקשיב, להבין שהצדק לא מונח רק בצד אחד. לנסות להבין את נקודת המבט של הצד השני זה לא קל ומאתגר מאד (במיוחד לשמאלנית שכמוני).

העשייה שלי התחילה בסביבתנו הקרובה, בניסיונות למפגשים בטבריה, בית שאן ועילבון. בטבריה ובבית שאן המפגשים התקיימו שלוש פעמיים - מפגשים שלא היתה להם המשכיות. אך אנחנו לא מוותרות והבטחנו שנחזור לאחר הבחירות. עם נשות עילבון אנחנו נפגשות כל שבועיים, פעם בעמק ופעם בעילבון. המיפגשים לובשים כל פעם אופי אחר והקשר מתחיל להתהדק. אנחנו מנסות ללמוד את התרבות ואת השיח הערבי הוא אחר והוא שונה.

מפגשים נוספים שאנחנו מקיימות הם עם נשות בנימין. המפגשים מאתגרים ולעיתים אני צריכה להיות מוכנה לשנות פרדיגמות ולנסות לבנות פרדיגמה חדשה מבלי לוותר על הערכים שלי. זה מביא אותי לחשיבה מאד מעמיקה עם עצמי. הכיוון מאד ברור לי  - אם לא אוכל לקיים שיח ענייני עם השונה לי, חלום השלום ילך ויתרחק.

בשנה האחרונה הובלתי עם חברות נוספות את אוהל האמהות בירושלים ובתל אביב. שני אוהלים דומים במהותם אך שונים במטרותיהם.

השיחות באוהל לא תמיד הסתיימו בהסכמות, אך הייתה הקשבה והבנה שגם כשלא מסכימים יש לכבד את האחר

האוהל בירושלים קם בעקבות המצב הביטחוני הבלתי נסבל בעוטף עזה או כמו שקוראים לו אנשי העוטף "מרחב עזה". הקמנו את האוהל מול משכן הכנסת לאורך כל קדנציית הקיץ של הכנסת (72 יום) כדי להזכיר לכל חברי הכנסת, יום יום וכל דקה ודקה, שהם כנבחרי ציבור מחויבים להפוך כל אבן ולנסות למצוא פתרון מוסכם על שני הצדדים למצב של "מרחב עזה" ועם העם הפלסטיני. האוהל הפגיש אנשים רבים מכל האוכלוסיות, נערים ונערות, ממכינות, דתיים ממאה שערים וחילונים, מהצפון והדרום, מבנימין ויהודה ושומרון והרבה מאד חברי כנסת ובעלי דעה שהציגו לפנינו חלופות מדיניות שונות (מכל הקשת הפוליטית). התקיימו  שיחות אל תוך הלילה הירושלמי, היה מעניין ומאתגר. השיחות לא תמיד הסתיימו בהסכמות, אך בדרך כלל הייתה הקשבה והבנה שגם כשלא מסכימים יש לכבד את האחר. כשברקע מלווה אותנו משבר קשה של העברת חוק הלאום שטלטל את המערכת האזרחית כולה ומטלטלת אותנו עד היום הזה.

האוהל בתל אביב הוקם למשך שלושה שבועות, בכיכר רבין,  בעקבות הקדמת הבחירות. המטרות היו: להעלות את הפתרון המדיני המוסכם על סדר היום של הבחירות, יחד עם הדגשת החלטה 1325 והצעת חוק חלופות מדיניות תחילה והמשך חשיפת התנועה לקהלים רבים. אוהל האימהות בכיכר רבין ארח חברות כנסת ומועמדות ממפלגות רבות, ומכולן דרשנו להמשיך ולקדם את הפתרון המדיני המוסכם ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות. באוהל התארחו גם עוברי אורח רבים, חלק לא קטן מהם בלתי-משוכנעים, ובשיחות אישיות וקבוצתיות שהיו באוהל לאורך כל תקופת פעילותו, חשפנו את הדרישה שלנו בפני קהלים רבים ומגוונים.

זכויות האדם וחרותו בישראל מושתתות על ערך האדם וקדושת חייו ובהיותו בן-חורין.

דמעות של אם/אב שכול/ה הן אותן דמעות בכל מקום -מלוחות, כואבות וזועקות בכל שפה

ברור לי שמעגל הדמים והשכול חייב להיפסק. דמעות של אם/אב שכול/ה הן אותן דמעות בכל מקום -מלוחות, כואבות וזועקות בכל שפה.

אני מאמינה שבעשייה שלנו בתנועת נשים עושות שלום אנחנו מנסות להסתכל קדימה, לבנות אופק עם תקווה מוארת בצבעים יותר בהירים (על אף שכרגע זה לא נראה) בכדי להבטיח לילדנו ולנכדינו חיים של שקט וביטחון.

הסבל והלוחמה חייבים להיפסק בתקווה לראות את שני העמים חיים על אותה אדמה זה לצד זה איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

העשייה שלנו חייבת להמשיך, אין לנו פריבילגיה להפסיק את העשייה. אנחנו צריכות להעז יותר ולומר דברים ברורים ולציין ערכים שבלעדיהם שום פיתרון מדיני מוסכם לא יושג.