את הערב פתח ניר קובי, מנהל האגף לתרבות יהודית בזכרון יעקב, בתודות לנשים עושות שלום, על התהליך הארוך והעמוק שעשינו יחד אתו. "הגאון מווילנה אומר שתכלית התורה היא שלום. שלום הוא גם אחד משמותיו של הקב"ה. לכן תפקידו המעשי של עם ישראל הוא להוביל את רעיון השלום, גם בתוכנו וגם עם אויבינו. זוהי מהות התורה ומהותו של עם ישראל", אמר ניר.
ג'ו אבן-כספי, רכזת נשים עושות שלום בזכרון יעקב, בירכה והציגה את רֹני יבין, מנחת הפאנל, חברת נשים עושות שלום, לשעבר מנהלת בית המדרש אלול, ודוקטורנטית לתלמוד ומגדר.
ראש מועצת זכרון יעקב, זיו דשא, בירך את הקהל והדגיש כי ללא קשר לתפיסות פוליטיות, החיבור והקירוב בין אנשים ובין קהילות, כמו גם השאיפה לשלום, הם נחלת הכלל, ואינם ייחודיים למגזר, קהילה או מפלגה כלשהי.
בפאנל השתתפו:
עדינה בר-שלום - כלת פרס ישראל, פעילה למען השכלה אקדמית בחברה החרדית, ובתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל;
הדסה פרומן – מחנכת, אמנית ומנחת קבוצות, ואלמנתו וממשיכת דרכו של הרב מנחם פרומן ז"ל מתקוע, שפעל כל חייו לקירוב לבבות ולבנית גשרים בין יהודים וערבים;
ד"ר ענת ישראלי, דיקנית הפקולטה לחינוך במכללת אורנים, חוקרת ומלמדת תלמוד וספרות חז"ל, בת קיבוץ דברת.
משתתפות הפאנל התבקשו לפתוח בטקסט המציג את ה"אני מאמין" שלהן, המניע אותן בפעילותן למען שלום והידברות.
עדינה בר-שלום: "קודם כל אני רוצה להודות לנשים עושות שלום על פעילותן החשובה. המילה שלום מצויה בשפע בתנ"ך, בכל מיני הקשרים: 'והיה באחרית הימים... וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות' (ישעיהו פרק ב'). האם זוהי אוטופיה? לא. זוהי תקוה גדולה. שמו של הקב"ה הוא שלום, אנו מסיימים את ברכת המזון ב'עושה שלום במרומיו', וכך גם את תפילת שמונה עשרה. לניהול משא ומתן יש לעשות את הצעד הראשון, ע"י פסיעה אחת אחורנית. היהדות מושתתת על עיקרון השוויון בין בני אדם. כך בהלכה וכך גם במדרש. חז"ל ייחסו לשוויון ערך רב וראו בו עיקרון מקודש. אין משוא פנים בין גוי לגוי ובין גוי לישראל, ולא בין איש לאישה. ר' עקיבא אמר 'חביב אדם שנברא בצלם', לכן אסור לנו לפגוע ביציר הבריאה. מאותה סיבה אסור להלבין פני אדם ברבים – כי זוהי פגיעה בדמות הקב"ה. "בזמן מלחמת השחרור כיהן אבי כסגן הרב הראשי במצרים, והמלך פארוק דאג לשומרי ראש שיגנו עליו, מתוך אמונה שאסור לפגוע באיש דת, כך שכיבוד הדת האחרת משותף לאנשי דת רבים".
הדסה פרומן (שהגיעה הערב למרות היותה של אמה על ערש דווי, "מתוך נאמנות לנשים עושות שלום"): "את השלום תופרים בעומק. כשרוצים לחבר בתוך החברה הישראלית, ובינינו לבין שכנינו הפלסטינים, החיבור הוא בשורש. שמו של האל הוא שלום גם ביהדות וגם באיסלם. 'ארץ השלום – ארד' אל-סלאם' היא מימוש האיחוד הזה".
הדסה הציגה טקסט קצר של הרב קוּק, המנתח את ראייתו את המהלך הציוני ולדעתה מנבא את השתלשלות התנועה הציונית: "בנקודה זו נראה על פניו שזו נקודת מחלוקת או פיצול בעם, אך על פי ראייתו של הרב קוק, זהו השלב ההכרחי למימוש הרעיון הציוני העמוק. במסורת קיימים שני משיחים: משיח בן יוסף, שבו מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. זוהי הגאולה הפיזית, הביטוי המעשי של התפיסה הלאומית. אך התכלית האחרונה אינה התגדרות והתייחדות הלאומיות לבדה, שיש בה אהבה פרטית יתרה, אלא השאיפה לאחד את כל באי עולם למשפחה אחת, לקרוא כולם בשם ה'. זוהי תמונה הפוכה מהלאומיות, וכדי לעבור מהלאומיות אל הכּללוּת, צריכה להיות מעין הריסה של הדברים שהושרשו בלאומיות המצומצמת. זהו חזון אוניברסלי המשתף את כל הגוונים וכל העמים הקוראים בשם ה'. יש כאן פרדוקס בין שתי תנועות הפוכות: צמצום מול פתיחה. וזה מה שאנו רואים עכשיו: תנועה לאומית - ההתיישבות וכו', מול תנועת שלום, שרוצה להכיל ולחבר. נראה כאילו יש כאן סתירה, אך הרב קוק אומר שאלו שני שלבים הבאים זה אחרי זה, ואנחנו צריכים לחבר. לנשים עושות שלום היה ברור שיש לחבר את הגוונים השונים והסותרים. כשנגיע לשורש, הכל יתחבר יחד – שמאל וימין, דתיים וחילונים, פלסטינים ויהודים... ונשים עושות שלום!"
גם ענת ישראלי פתחה בתודות לנשים עושות שלום, וציינה שהיא מאמינה בדרך של התנועה ותומכת בה. "אמי גדלה בבית חסידי ציוני, ובנעוריה ברחה משידוך שלא רצתה אל הפלמ"ח ואחר כך היתה ממקימי קיבוץ דברת, אך היא שמרה בתוכה על יהדות רחומה וסובלנית, ברוח הפסוק מתהילים, שהוא גם המוטו של הערב: 'למען אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ'. אמי איבדה שני בנים במלחמת יום כיפור, ולכן כשאני אומרת 'למען אחַי', אני מתכוונת אליהם ממש, ובשמם ובשמה אני פועלת למען השלום. לא מזמן אמרה לי אמי בת ה-96 שהיא עצובה כי 'הלכה לנו היהדות'. אמי חיה חיים חילוניים מתוך תודעה יהודית עמוקה מאוד. כשאמרתי לה, 'מה פתאום הלכה היהדות? יש הדתה, כולם נעשים דתיים...', ענתה לי רק: 'זה לא זה...', ואני יודעת למה היא התכוונה: לעדינות, לרכות, ל'הוויית השמן' בניגוד ל'הוויית האש', שאפיינה את העולם היהודי שבו גדלה, ונגדו גם יצאה. ההיחלצות מהעולם הזה הביאה אותנו למקום שמבחינתה אינו יהדות. היהדות אינה נוגדת שלום. היא השלום עצמו. איך הגענו למצב הטרגי ששני אלה נתפסים כניגודים בתפיסה הציבורית בישראל? שיהדות ורדיפת שלום הם כאילו מנוגדים? אני מבינה את הייאוש של אמא, אך אני מעוּדדת, כי אני מאמינה בחזון הרב קוק שהזכירה הדסה, שהשלב הלאומי, של משיח בן יוסף, הוא שלב הכרחי לפני שלב גבוה יותר – של משיח בן דוד, המתאפיין בתפיסה הרבה יותר אוניברסלית, שהיא מעבר לכוח. היינו עם נטול כוח, והחזרה לכוח היא שלב הכרחי, אבל לא הסופי".
הדסה: "מנחם היה אומר: אל תגידו 'מתה הציונות', תגידו 'מתה ציונות'."
רֹני: "בתחילת הפעילות של נשים עושות שלום התקיים 'צום איתן'; צום - מתוך מקום יהודי עמוק. גם לדעתי, בשביל להתקדם עלינו לעשות מעשים יהודיים".
השאלה הבאה נסבה על 'שלום פנימי וחיצוני', ועל הצד המעשי של החזון על פי משתתפות הפאנל.
עדינה: "שני בתי מקדש נחרבו בגלל שנאת חינם. שנאת אחים היא הדבר הנורא ביותר. ר' עקיבא אמר 'ואהבת לרעך כמוך', האם אפשר להכריח לאהוב? התשובה היא: אם תדע לאהוב את עצמך, תאהב גם את רעך'. ציטוט נוסף: 'עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים..." איך זה שיישבו נשים זקנות ברחובות? הרי נשים 'כל כבודה בת מלך פנימה'... אלא שמהנשים תבוא הגאולה לעם ישראל. הנשים בצדקותם הביאו ליציאת מצרים, ובעת צרה, כמו זמנים אלה של שיסוי, של הדרה, אין לנשים, לזקנות, ברירה אלא לשבת בחוצות ירושלים, והן תבאנה את הגאולה. השלום אינו בשמים; הוא כאן, בין בני האדם. חוקי התורה מדריכים אותנו על כל צעד ושעל. שלום אינו פתרון ספציפי. עלינו להאמין שאפשר לעשותו ולפתוח את הלבבות. 'ואהבת את הגֵר' הוא הציווי היחיד החוזר 36 פעמים במקרא! יותר מכל ציווי אחר! יותר מכיבוד אב ואם, יותר מהשבת. הגר הוא הזר שחי בתוכנו. הוא נברא בצלם, ועלינו לכבדו, גם אם יש לו תורה אחרת, גם אם יש לו מסגד ולא בית כנסת. כולם אנשים כמונו. זה הצעד המעשי הראשון, ואז אולי נהיה זכאים לגאולה".
הדסה: "ישנן שתי תנועות חזקות בחברה הישראלית. מצד אחד עוד ועוד פיצול והתפלגות, גם בפוליטיקה, ומצד שני הרבה תנועות (מכינות, תנועות נוער ועוד), שעובדות על חיבורים. יש פה מאבק בין פלגנות ובין חיבור. מתקיימים היום הרבה יותר מעגלי שיח מאשר לפני כמה שנים. העתיד שלנו כאן תלוי בזה. המשיח שלנו הוא השיח. נחוץ שיח גם עם הפלסטינים בכל הרמות, בכל הגילים – מפגשי למידה וטיולים משותפים, טיפול בבעיות. יחד עם זאת, הפוליטיקה הישראלית על כל קצותיה, לא לוקחת אחריות על התהליך הזה. אין מפלגות שאומרות: את זה נעשה כדי להציל את מדינת ישראל. אין פוליטיקאים שיש להם אומץ לעשות זאת, לקחת אחריות על התמונה כולה. וזוהי הקריאה של נשים עושות שלום: שיהיה לזה ביטוי מעשי, פוליטי, שיביא לשינוי בשטח. על זה צריך להתפלל ולהילחם!"
ענת: "בעבר, כשחיפשתי מקורות מהתלמוד על השלום כדי ללמד סטודנטים, מצאתי טקסטים רבים, אך אף לא אחד מהם מדבר במפורש על שלום בין עמים, בין קבוצות. כמעט תמיד – או שהדבר לא נאמר במפורש, או שמדובר על שלום ברמה הפרטית, הבין-אישית, או הפנים-יהודית. אכזב אותי שאין שום קריאת שלום פוליטית. אבל היום אני חושבת שאין באמת הבדל. הכל מתחיל בפנימי, עובר דרך הבין-אישי, אל הבין-קבוצתי ואז אל השלום בין עמים. זהו מעין מִדרָג פנימי, והשיח הפנימי הוא שלב שאי אפשר לדלג עליו. האדמו'ר מלובביץ כורך יחד שתי מהפכות – הלאומית והפמיניסטית. מהפכת הנשים היא תביעתן לקחת חלק בכל הספֶרות שאינן 'ביתיות' – הציבורית, התרבותית והחברתית".
מה מקומה של מנהיגות דתית בתהליכי שלום? איך היא תכיל בתוכה את החילונים, שזו אינה שפתם? ואיך אתן מתמודדות עם העובדה שאין נשים במנהיגות הדתית על פי המסורת?
עדינה: "כשרציתי להכניס לימודי תואר שני ביישוב סכסוכים לנשים חרדיות במכללה שלי, לא היה ענין בקרב הנשים. הן טענו שזה לא שייך לעולם שלהן. אמרתי להן: זה כן חשוב, תלמדו להיות מגשרות בתוך הקהילה שלכן, תיישבו סכסוכים בתוך הקהילה. ישבתי איתן בשיעורים כדי לעודד את השתתפותן. היום 27 בוגרות התואר הזה הן מנהיגות בקהילה החרדית. בנוסף, מתקיימים מפגשים בין נשים חרדיות לנשים ערביות. ישנה קרבה רבה בין הדתות. הרב קליין, רב בית החולים הדסה, אומר שניתן למצוא הקבלה כמעט מושלמת בין 13 עיקרי היהדות לבין 12 עיקרי האיסלם". הרב מלכיאור מקיים מפגשים עם שייחים ומנהיגים ערבים בעולם, כדי לדבר על בניית אמון הדדי, על הפחתת השנאה, על קירוב ביין בני אדם. על שבירת התחושה שכולם רוצים להרוג אותנו...".
הדסה: "השלום יגיע רק כשאנשי הדת ידברו ביניהם. זה השורש של כל ציבור ומשם צריך לבוא השינוי. שם יש חיבור גדול מאוד. שלום אפשר לעשות כשמפגישים את ההפכים. כשנפגשתי פעם עם שייח מוסלמי הוא אמר לי, 'אני עושה שלום עם דתיים, כי שנינו יודעים שאנו מחויבים לבורא העולם, ושם אנו יכולים להיפגש'. אדם צריך למצוא את השלום הפנימי שלו ושם לפגוש את הקב"ה ואת קבלת האחר. יש לפעול מתוך מחויבות לקב"ה ולא מתוך ביטול האחר. אבל אני בכלל לא מאמינה במונחים דתי וחילוני. עמוס עוז ושמעון פרס - בעיני היו המלך והנביא שלצדו".
ענת: "מסכימה שיש חשיבות לעשיה של אנשים מאמינים לקירוב לבבות. לא נוכל ליצור תשתית ללא אנשי רוח בכלל, ואנשי רוח דתיים בפרט. לצערי היום צריך אומץ כדי להיות אדם מאמין ולדבר על שלום, ולכן אני מעריכה מאוד את שותפותי הערב, ומקווה שהציבורים שהולכים בעקבותיהן ילכו ויגדלו".
רֹני: "בקש שלום ורדפהו אינה סתם אמירה. צריך לרדוף, 'לעבוד' בזה, לבקש את זה. זו העבודה של כולנו, דתיים או חילונים, מתוך אמונה באל, או אמונה באדם".
שאלה מהקהל: מה התייחסותכן למשפט 'מחה את זכר עמלק' – איך אתן מתמודדות עם הטענה שיש עמים שמצווה עלינו למחותם. את מי מזהים היום עם עמלק?
הדסה: "לעמלק יש כל מיני ביטויים: שנאה, קנאות... עמלק כעם לא קיים בימינו. היום עמלק הוא כל מי שלא מבקש שלום. עמלק אינו עם אלא התנהגות".
סיימנו בנגינת השיר "מי האיש" בחליל (ורד סלדינגר).
סיכום הערב / ורד סלדינגר
