בראש וראשונה אני אם לארבעה ילדים קטנים ומתוקים. במקצועי אני ביבליותרפיסטית (טיפול רגשי בהבעה ויצירה). אני גרה בעלי זהב שבשומרון, יישוב מעורב שגרים בו חילוניים ודתיים זה לצד זה.
גדלתי בחיפה, לזוג הורים אמריקאים שעלו ארצה מארה"ב, שנים ספורות לפני שנולדתי, מתוך ציונות ואהבת הארץ. בבית ספגתי את אהבת היהדות, הארץ והמדינה, כמו גם את אהבת האדם, כל אדם באשר הוא. גדלתי בבית ציוני-דתי, למדתי בבתי ספר דתיים, ואף הדרכתי בתנועת הנוער "בני עקיבא". במהלך ילדותי, גרנו חלק מהשנים בארה"ב ובקנדה (במסגרת שנות שבתון של אבי מהטכניון), והחוויה של מגורים בארץ אחרת, וידע של שתי שפות אם, פתחה בפניי עולם מגוון ועשיר, ואני מרגישה כיצד הדברים משפיעים עלי (לחיוב!) עד היום.
שירתתי בצבא כמדריכת טיולים, דרך החברה להגנת הטבע, בבי"ס שדה כפר עציון שבגוש עציון, וזכיתי להכיר לעומק את ארצנו הקטנה והיפה, מהצפון ועד הדרום. המשכתי בעבודה זו במשך כעשר שנים לאחר סיום שירותי הצבאי. במסגרת זו הדרכתי גם קבוצות רבות מחו"ל, בדגש על הקשר שבין מקומות שונים בארץ לבין הזהות היהודית והציונית של בני נוער וסטודנטים יהודיים מארצות שונות בעולם. אני מאמינה כי הקשר שלנו למדינה הוא קשר היסטו
רי פלאי, אנחנו בעצם חוליה נוספת בשרשרת הדורות, וזכינו לחיות בתקופה ייחודית, של שיבת עם ישראל לארצו ולמולדתו.
בשלוש השנים האחרונות, אני פעילה בנשים עושות שלום. אני שותפה בצוות מגוון, בצוות תגובות, ורכזת צוות הקשרים עם פלסטיניות. לאחרונה הובלתי סדנאות ביבליותראפיה באוהל האימהות שהקמנו מול הכנסת. אני עושה כל זאת מתוך הכרה והבנה כי אנו חייבות, כנשים וכאזרחיות, לקום מהכורסא ולפעול למען קידום שיח והידברות, קידום של איזשהו פיתרון לא אלים לסכסוך המתמשך בינינו לבין הפלסטינים.
ישנן שלוש סיבות מרכזיות לכך שהתאהבתי בתנועת נשים עושות שלום:
א. המגוון החרוט על דגלה של התנועה, כלומר החשיבות של תודעה ציבורית רחבה תומכת הסכם והעובדה הפשוטה שאנחנו תנועה לא מפלגתית, וגם לא תומכת בפיתרון מסוים לסכסוך, לכן כל אישה יכולה למצוא את מקומה בתנועה שלנו.
ב. הדגש על החלטה 1325 של האו"ם המדברת על כך שנשים חייבות להיות חלק מתהליך המו"מ, חלק מהפיתרון לקונפליקט. הקול שלנו כנשים כמעט ולא נשמע במשך השנים בהקשר ביטחוני-מדיני, והגיע הזמן שנהיה הרבה יותר מעורבות בנושא ובתהליך.
ג. השפה החדשה שאנו בנשים עושות שלום יוצרות ומדברות, שפה של הקשבה אמיתית, של הכלה ושל כבוד לאחר למרות דעתו השונה (ולעתים גם המנוגדת), שפה שבה אנו משתדלות להימנע מהאשמות והטחת עלבונות, ולהתמקד בחיובי, במה שניתן לשפר ולעשות כדי לייצר הווה טוב יותר ועתיד של תקווה ואופק מדיני. שפה זו כל כך חסרה בחברה הישראלית, והיא בעיניי אחד ההישגים היפים של התנועה.
כמי שגרה בשומרון בתוך קהילה דתית ציונית, לא פשוט לשוחח על התנועה עם חברים ובני משפחה, אולם אני באמת מאמינה (וכך גם מסבירה למי שמוכן להקשיב), כי גם לתושבי יהודה ושומרון, ואולי במיוחד לתושבי יו"ש, קידום פיתרון לסכסוך צריך להיות בעדיפות עליונה. אנו, שחיים כאן בין הכפרים הפלסטיניים, אוהבים את אדמת ארץ ישראל ורואים ביו"ש אזור בעל חשיבות היסטורית, ביטחונית, ודתית – עלינו להיות בראש המשלחת שדוחפת ומובילה לאיזשהו מתווה ותכנית שתביא לשינוי ביו"ש ובאזור כולו. אחרי 51 שנה של שלטון צבאי על אוכלוסייה פלסטינית אזרחית, שאינה שוות זכויות ואנשיה אינם אזרחי המדינה – משהו חייב להשתנות. גם נבחרי ציבור ממפלגות הימין מבינים זאת, ולכן ישנן הצעות ויוזמות שונות לפיתרון המצב. אני מאמינה כי "השלום" איננו נחלת השמאל ו"הביטחון" איננו נחלת הימין.
כולי תקווה ואמונה כי בעזרת ה' (ובעזרת שליחיו עלי אדמות J) אנחנו הולכים ומתקרבים אל עבר הסכם מדיני שיביא לסיום הסכסוך, לעתיד של ביטחון ושלום, לעתיד של המשך שגשוג וצמיחה של מדינתנו האהובה, שיכולה להתפתח לגבהים עוד יותר מפתיעים, אם רק תינתן לה ההזדמנות.
