קטעים מנאומיה של ליימה בואי באירועי צעדת התקווה, אוקטובר 2016

תמלול ותרגום לעברית: שרית בלום, סו לוונשטין ומיכל פנט

בנוה שלום :  לפני 13 שנים, כשהמלחמה איימה על קיומם של שלושה מיליון איש בליבריה מולדתי וכל מאמצי השלום נכשלו, אנחנו הנשים החלטנו להתעלות מעל לגבולות האתניים, הפוליטיים והדתיים, לקום ולהיאבק. זה נגע לשלום ולביטחון של עמנו, לעתיד של ילדינו ולהומניות המשותפת שלנו.

כשהתחלנו את התנועה בליבריה, קיבלתי ממישהו בארה”ב מייל שבו נכתב: ”שמענו שהמלחמה בארצכם נוראה כל כך שאנשים מאבדים תקווה. וסיפרו לנו שאת וקומץ הנשים ששאת אספת, הפכו אצלכם לסמל התקווה.” אמרתי לעצמי –  זו אחריות עצומה היא להיות סמל תקווה לעם שעבר כאב ותהפוכות במשך שנים רבות כל כך. להיות סמל לאימהות שבוכות על ילדיהן שהתבגרו מוקדם מדי, לאלפי הילדים המורעבים שהוריהם אינם מסוגלים להשיג מזון, ל-500,000 ליברים שהפכו פליטים ולמיליון האנשים שנעקרו מביתם לתמיד. זו אחריות גדולה מאוד!

זה הביא אותי לחשוב: אם אינך לוקחת ברצינות את המשימה, עזבי אותה. ישבתי והאזנתי לנאומים כאן  והחלטתי לדבר בכנות עם אחיותיי בנשים עושות שלום – אם אינכן רציניות בקשר לשלום- הפסיקו את הפעילות מיד!

האזנתי כאן לשליחה של הנשיא עבאס – אנא שלחו את הערכתי החמה אליו. מעולם לא ראיתי את עצמי כדיפלומטית או כאדם שנשיא ירצה לשלוח לו מתנה. אנא הודו לו בשמי.

כשהנואמות לפניי דיברו, עיקר השיח היה שהיוזמה שלכן מכוונת ליצור תקווה לשלום באזור אבל אם אינכן מוכנות ללכת עד הסוף, אל תתחילו. התהליך אינו פשוט. משמעו לעמוד מול המשפחה, מול המנהיגים הפוליטיים, כי, כפי שאתן יודעות, השלום איננו מפלה, השלום איננו חד-צדדי, השלום איננו שייך לזרם פוליטי זה או אחר. אם הנשים במדינה הזו מוכנות להקריב הכול, מוכנות להפסיד הרבה חברים והרבה תמיכה, זהו צעד ראשון. שנית, אם אתן הולכות  להמשיך בעבודה הזו, אתן חייבות לאמץ ‘ראש פתוח לאתגרים’. אתן שואלות מה זה? אספר לכן סיפור:

quneitra-passage-ceremony-leyma-gebowee-by-malka-blushtein

צילום: מלכה בלושטין

אחותי ואני גדלנו אצל הסבתא שלנו ובילינו אצלה זמן רב. יום אחד באנו אליה עם רכילות על אישה שגרה בפאתי העיר ויער הקיף את ביתה. אף אחד, חוץ מסבתא שלי, לא העז ללכת אליה. נאמר לנו שהאישה היא מכשפה, אוכלת ילדים ושהיא רצחה את בעלה. לאחר שסבתי הקשיבה למה שסיפרנו, היא אמרה: עכשיו נלך לבקר את האישה הזאת. התחלנו לבכות ואמרנו שהאישה תהרוג אותנו. בכל זאת סבתא לקחה אותנו אליה ומה שראינו אצלה היה שונה לחלוטין מכל הסיפורים שסיפרו עליה בקהילה.

אם החלטתם להיות התקווה לשלום באזור הזה, אתן חייבות לבקר את אחיותיכן הפלסטיניות. במשך כל שנות הקונפליקט באזור נבנו הרבה סטראוטיפים ודעות קדומות בין שתי הקהילות. היום, התאוריה שלי על קונפליקט מסוג זה היא שבכל פעם שאתם מסכימים עם התדמית הסטראוטיפית של הפלסטינאים, אתם בונים חומה דקה ביניכם. ובכל פעם שהפלסטינאים מסכימים עם התדמית הסטראוטיפית של הישראלים, שוב נבנית חומה דקה ביניכם. במשך השנים החומה הפכה לרחבה כל כך עד שכאשר מסתכלים אחד על השני לא רואים בני אדם אלא השתקפות של התדמית שבניתם. (כמו “אוזו ומוזו מכפר קרקוזו”,מ.פ.)

אחיותיי – אם אתן רוצות להיות סמל לתקווה, אתן חייבות לשבור כל חומה סמויה שנבנתה במוחכן, בלבכן, בנפשכן ולהביט ולראות בני אדם. אחרת אי אפשר יהיה להשיג שלום.

כאשר החלטנו להילחם למען השלום בליבריה, נאלצנו לשבור חומות כאלו. יום אחד, בקבוצה שלנו, החלטנו לשוחח ושאלתי את הנשים: למה אתן כאן? אחת אמרה – ‘אני רוצה שלום’. אחרת אמרה – ‘אני כאן כי בני נרצח בידי אחייני. כששמעתי שאת עושה שלום, הצטרפתי כי לא רציתי שאם אחרת תסבול את מה שאני סבלתי. באתי בתקווה  שאולי מה שנעשה למען השלום יפחית את הכאב שהאחיין שלי גרם לאחרים בקהילה.’

כאשר אתן מחליטות להיאבק למען השלום, אתן חייבות לתת את הכול. אין ישראליות ופלסטיניות, יש רק בני אדם. השאלה שכל אחת מכן צריכה לשאול בכל צעד שאתן עושות למען השלום היא: האם אני רואה את האנושי באחר? האם היא רואה את האנושי בי? אני אחות, אם, פעילה. האם את רואה את האנושי שבי? רק כשנראה את האנושי בכל בני האדם נוכל להביא את השלום לאזור.


המיליטריזם הגובר, הנשק והפצצות לא הביאו עדיין שלום והם לעולם לא יביאו שלום. הגיע הזמן לדיאלוג ולהפסקת האלימות. הגיע הזמן לשילובן של נשים בכל התהליכים שיכולים להוביל לשלום. לנשים יש הכוח לחולל שינוי מסביבן. אנחנו מסוגלות להסתכל לקושי בעיניים, לשים את הכאב בצד ולהתרכז ברווחה הכללית של המשפחה, של החברה.

Leyma Gebowee in Qasr el Yahud

בצעדת התקווה 19.10.16 צילום: תמר גנור זנדמן

אנשים שאלו אותי: מה מניע אתכן? מדוע אתן רוצות כל כך שקולכן יישמע? מהי ההשראה שלכן?

אספר לכן סיפור ששמעתי דרום אפריקה אחרי האפרטהייד. מנהיגי שני הצדדים נפגשו כדי לעדכן את החוקה אבל לא הצליחו להגיע להסכמות ונוצר מבוי סתום. לפתע תינוק של אחד המשתתפים התחיל לצרוח ואמו התחילה להניק אותו. המשתתפים הסתכלו זה בזה ואמרו: מה אנחנו עושים פה? מה יהיה על הילדים? וכך נפתרה המחלוקת…

כדי שהשלום יהיה יציב, כדי שהציבור ייקח אתכן ברצינות, כדי שהתנועה הזאת תמשיך לפעול, כל אחת ואחת מכן צריכה להיצמד לאחרות ולומר לעצמה: אנחנו אחיות, אנחנו אימהות, ואין למאבק שלנו קשר למי אנחנו מתפללות ולאיזה צד אנחנו שייכות. השלום הוא הדבק שמחבר אותנו יחד!

אבל אם אינכן מתכוונות לזה ברצינות, אל תתחילו אפילו. היו מוכנות לקבל כתף קרה מחברים, היו מוכנות להיקלע למחלוקת אפילו במשפחה שלכן,  היו מוכנות להיות “הצד הרע” של הרבה אנשים. המאבק הזה קשה. אם אינכן מוכנות ללכת כל הדרך עד להשגת המטרה, אל תתחילו!

באום אל פאחם:  הנשים הן התקווה לשלום באזור הזה. סטראוטיפים בונים חומות ולפעמים אנחנו רואים את הסטראוטיפ ולא את האדם מאחוריו. יש באולם הזה שתי קבוצות ובהקשר זה אספר לכם סיפור:

כשהתחלנו לעבוד בליבריה החלטנו לצרף נשים נוצריות ומוסלמיות. מהר מאוד נוכחנו שקיימות מחלוקות בינינו והיה ברור שלא נוכל להשיג שלום אם לא נהיה מאוחדות. ביקשנו משתי נשים – נוצרייה ומוסלמית, חברות ותיקות זה 50 שנה, לספר לנו את תולדות החברות ביניהן. שאלנו איך האמונה הדתית השפיעה על החברות ביניהן. המוסלמית שאלה את חברתה – כשאת מסתכלת עלי האם את רואה אישה מוסלמית? וחברתה שאלה אותה שאלה דומה. התשובה הייתה: לא, כל אחת מאתנו רואה בחברתה אישה, אישה כואבת וסובלת, אישה שהמסורת עלולה לפגוע בה. כשישבנו שם שאלנו כיצד זה אנשים מאמינים שגזע, אידיאולוגיה פוליטית או אמונה דתית צריכים להשפיע על תהליכי שלום.

אשאל אתכן: אם מישהו יתחיל לירות באולם הזה עכשיו, האם הכדורים יבדילו בין ערביות ליהודיות? בין ימין ושמאל? בין רווקה לנשואה? בין אם לילדים למי שלא ילדה?

בעצרת בגן צ’ארלס קלור בת-אביב:  אתן, האימהות של הארץ הזו, יש לכן את הכוח לסיים את המלחמות! אתן, יש לכן הרגישות, ההיגיון והיכולת האינטלקטואלית לומר למנהיגים של הארץ הזאת  שמיליטריזם אינו הדרך. אתן, האימהות של הארץ הזו הן אלה שיתייצבו  ויטו את האומה הזאת לכיוון שלום וכשילדיכן יביטו אחורה, הם יתגאו בכן . עיתונאי אחד שאל אותי: למה ישראל ? למה לא סוריה? עניתי לו שאלימות במקום אחד מעלימה אלימות במקום אחר. כל זמן שאם אחת בוכה במקום כלשהו בעולם, כל האמהות בוכות אתה. מוות של ילד אחד אינו נורא יותר ממוות של ילד אחר. אני כאן כי אחיותיי בישראל הזמינו אותי להשתתף במסע שלהן. אם אחיותיי בסוריה יזמינו אותי, אגיע גם אליהן.

הרייט טובמן, פעילה אפרו-אמריקאית דגולה אמרה: אם את רעבה – המשיכי לצעוד. אם את צמאה – המשיכי לצעוד, אם את רוצה לטעום את טעם החופש – המשיכי לצעוד

אתן, נשות ישראל, אם אתן רוצות לטעום את טעם השלום והצדק, אם אתן רוצות עתיד בטוח לילדיכן, אל תוותרו, אל תתנו לאף אחד לומר לכם שאין פרטנרים. השלום אפשרי! אם תפעלו למענו, אם תתייצבו בעדו, השלום אפשרי!