ש: ספר על עצמך, במה אתה עוסק?
צפריר: אני גמלאי כבר 4 שנים. לפני כן עבדתי בהייטק, רוב השנים בניהול יחידות הנדסה
ש: מה הביא אותך לנשים עושות שלום?
צ. בחוגי החברים שלי, כמעט כולם בעד סיום הכיבוש, בעד קידום השלום, אבל רובם מסתפקים בשיחות סלון ובהשתתפות בקבוצות ווטסאפ שבהן מתקיים שיח בין משוכנעים למשוכנעים
נחשפתי לתנועת נשים עושות שלום באוהל האימהות מול הכנסת בקיץ 2018. נרשמתי וכעבור כמה חודשים חזרו אליי וצרפו אותי לקבוצת השרון הצפוני. מאז אני ממשיך אתכן כי אתן עושות ועושות. ולא רק עושות אלא גם חושבות. חשיבה מסודרת בצוותי חשיבה ותכנון, כמו גם התייעצות עם מגוון מומחים ומומחיות. בחלק מהדברים אני לא מסכים עם נע"ש, בייחוד לגבי הדרך אל היעד, ובכל זאת ממשיך כי אני מעריך מאוד את המרץ וההתמדה. מאז תחילת 2019 אני מתייצב פעם בחודש להפגנה (סעו לשלום) של נשות האזור בצומת קדימה. השתתפתי גם בחלק משיירות השלום, והפגישות בכנסת או ליד הכנסת. מהבית אני פעיל בצוותי אקטיביזם מהכורסה ומצייצות עושות שלום.
בשבועות האחרונים אני מפגין כל מוצ"ש בגשר דרורים או בצומת קדימה ומשם נוסע להפגנה בקיסריה. להפגנות בבלפור אני לא מצטרף בגלל החשש מהקורונה. להערכתי עשרות אלפי המפגינים ברחבי הארץ מייצגים מאות אלפים שרק הזהירות מהידבקות מונעת מהם להצטרף.
סעו לשלום בצומת הדסים
ש: איך אתה מרגיש כגבר בתנועה של נשים?
צ: בהתחלה חששתי שאפריע לנשים, אבל באוהל האימהות עודדו אותי להירשם, ובשרון הצפוני קיבלו אותי בשמחה עם הרבה מאוד פרגון. הפרגון הוא אחד היתרונות הנשיים. מכיוון שלא התברכתי בתכונה זאת לא אמנה כאן את יתר היתרונות שבזכותם שילוב יותר נשים בהובלה יקרב את השלום. אזכיר רק עוד תכונה נשית שלדעתי אתן לא מספיק מנצלות: הסולידריות הנשית. לדעתי עם מינוף נכון של הסולידריות הנשית אתן יכולות להגדיל מאוד את מספר חברות התנועה ואת כוח ההשפעה שלה.
ש: ומה עשית לפני נשים עושות שלום?
צ: ההכרה בהכרח לסיים את הסכסוך התחילה אצלי בשירות הצבאי. גויסתי כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים והשרות הסדיר שלי היה בסיני לאורך כל מלחמת ההתשה. במלחמה ההיא היה מאוד ברור: מי שמעבר לתעלה הוא האויב. למלחמת יום הכיפורים הגעתי הישר מירח דבש באירופה ונלחמתי ברמת הגולן בפולש הסורי. מלחמה שנייה שלי להגנה על המולדת. מלחמה שנייה בה היה ברור מיהו האויב.
לימים, בשנים רבות של שירות מילואים בשטחים (40 עד 100 ימי מילואים בשנה) נלחמנו מלחמה אחרת לגמרי, מלחמה על שימור הכיבוש. בהדרגה למדתי להכיר את הדברים הנוראים לנכבש ונוראים לכובש. כבר בשנים הראשונות, מ-1975, הבנתי כמה חשוב לסיים את השליטה בעם אחר. אזכיר לדוגמה שני אירועים שהשפיעו עלי:
בעזה בשעות החשכה אסור היה לדייגים לחצות רצועה של כמה ק"מ בים. הם נהגו לצאת לים לפני החשכה ולחזור בבוקר. בערב הראשון שלי במילואים בעזה, שמעתי ברשת הקשר קצין מילואים שסייר בחוף מדווח: "ניגשה אליי אישה שאומרת שבעלה נמצא בים והתקלקל מנוע הסירה שלו. הוא עלול להיסחף והיא מבקשת שייתנו למישהו לצאת לחלץ אותו.". החיילת בחמ"ל חיל הים: "בודקת,,,, אין אישור!" המילואימניק: "את מבינה שהוא עלול לא לחזור?" החיילת עונה מייד: "רות הלך קפוט, סוף". שמעתי והזדעזעתי איך בחורה צעירה, עדיין בשלבי עיצוב האישיות, מפגינה זלזול ואדישות לחיי אדם.
באינתיפאדת האבנים, מדצמבר 1987 עד 1992 עשיתי מילואים בחאן יונאס. חבריי המילואימניקים, מתקרבים לגיל 40 וכבר "אפויים", היכו את זורקי האבנים רק כשתפסו את מי שבאמת זרק, ורק כדי להרתיע. לעומת זאת, חיילי הנחל הסדירים שהיו מוצבים לידנו, הרביצו בשביל הכיף. בחורים צעירים, עדיין לא "אפויים" לגמרי, לומדים שמותר להכות "אנשים סוג ב'", ושמותר ליהנות מזה. ברור שחלק מהאלימות הנלמדת הזאת מיובאת לתוך המדינה, וכאן מותר לפגוע גם במתנגדים פוליטיים. אין אפשרות לנהל את הסכסוך לאורך זמן ללא אלימות משני הצדדים.
ש: אז מה לדעתך הפתרון?
צ: פעם חלמתי על עולם גלובלי שטוח. עולם שבו החלוקה לדתות, מדינות, שבטים וכדומה תהיה שולית, אך אין ספור דוגמאות מההיסטוריה הרחוקה והקרובה, לימדו אותי שהאוטופיה הזאת לא מציאותית. לאנשים יש צורך מובנה בהשתייכות לקבוצה. ובמציאות הזאת חשוב שגם ליהודים תהיה מדינה. הייתי רוצה מדינה שהיא גם יהודית, גם דמוקרטית וגם משתרעת מהים עד הירדן. אבל בארץ ישראל מהים עד הירדן חיים לצד 6.8 מיליון יהודים גם כ-6 מיליון ערבים. אלו גם אלו לא הולכים לשום מקום. הם נשארים כאן, ועם המציאות הזאת אין שום היתכנות לשלושת הדברים יחד – הכרחי לוותר על אחד מהם.
אחרי שהבנתי את ההכרח במדינה יהודית, ושלי עצמי הכרחי לגור במדינה דמוקרטית, אני מבין שחייבים לוותר על השאיפה השלישית – על ארץ ישראל הגדולה. אבות אבותינו חשובים, אבל הילדים והנכדים חשובים פי כמה וכמה. לכן הפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא הכרחי מבחינתי. הכרחי בשבילנו היהודים וחשוב מאוד גם לשכנינו.
צפריר שלישי משמאל בצעדה לפני שנה
ש. ואיך עמדתך זו מתחברת לנשים עושות שלום?
צ. נשים עושות שלום תומכות בכל פתרון מדיני ובלבד שיהיה בהסכמה. לדעתי גם אם תהיה הסכמה אין היתכנות ארוכת טווח למדינה גם דמוקרטית, גם יהודית וגם משתרעת על שטח שבו חצי מהתושבים הם ערבים. החלת ריבונות ללא הסכמה תהיה קודם מדינת אפרטהייד, אח"כ דו-לאומית ובסוף ערבית. עם מדינה דו לאומית בהסכמה נדלג אולי על שלב האפרטהייד, אבל ההמשך יהיה גם הוא מדינה ערבית. מבחינתי הפתרון הוא חלוקה לשתי מדינות לשני עמים – רצוי מאוד בשיתוף כלכלי ותרבותי פורה.
מדינה יהודית לא תוכל לשגשג לאורך זמן אם השכנים מסביבנו יהיו רעבים ומיואשים. לכן מדינה פלסטינית בגבולות וכלכלה ברי קיימא חשובה לנו ממש כמו שהיא חשובה לשכנינו. במדינה שלנו יהיה רוב מוחלט ליהודים ושוויון זכויות והזדמנויות לכולם – בדיוק כמו שכתוב במגילת העצמאות. המדינה לצידנו תהיה כפי שהפלסטינים יחליטו.
בימים אלו, כשהציבור עסוק במגפת הקורונה ובמשברים קשים – בריאות, פרנסה, דמוקרטיה, פילוג ושנאה פנימית – אין קשב להסדר עם השכנים. אבל כל הנושאים הללו קשורים זה בזה: שלום בתוכנו יאפשר שלום עם השכנים, שניהם ביחד יאפשרו דמוקרטיה ושגשוג לכול.
