הקול הנשי ותנועות שלום / מאת סוציולוגית ומומחית למגדר, החברה בנשים עושות שלום

 

תנועת ‘נשים עושות שלום’, דוגלת בשיתוף נשים בתחומי השלום והביטחון. גישה זו, של שיתוף נשים, אינה מקובלת עדיין, ועלינו לבסס את הלגיטימיות שלה.

מלחמה, שלום, ביטחון ופתרון סכסוכים הם נושאים מתחום המוסר**; בבואן לטפל בבעיה מוסרית הנשים מביאות איתן מטען שונה מזה של הגברים – שפה שונה ומסר שונה. בדברן על מלחמה ועל שלום, הנשים מתמקדות יותר מהגברים בקשר שבין אנשים וביחסים ביניהם – ברקמת החיים. הבדל זה נובע מההזדהות עם תפקיד האם המהווה מודל לחיקוי. הן מאמצות את היכולת לטפל, להקשיב, להיות אמפתי, דהיינו לראות את ה’אחר’, להתייחס לצרכים ולרגשות של הזולת. תכונות אלה מעצבות את תפיסותיהן בנושאי מלחמה ושלום – הן מתייחסות לא רק לאלה הקרובים אליהן אלא גם לאנשים אחרים. תחושת האחריות כלפי הכלל מניעה את הנשים  לעשות את העולם מקום בטוח עבור הכלל. המלחמה נתפסת בעיניהן כשבר ביחסים.

בניית הזהות הגברית, לעומת זאת, נגזרת מההפרדה מהאם ומאחרים. גברים מתרגמים מצבים לסכנות וקונפליקטים, ואופן ניהולה של החברה נתפס אצלם בכלים של חוקים והסדרים פורמליים, בשונה מדרכן של הנשים הרואות ביחסים בין-אישיים אמצעי למניעת תוקפנות. אותה תמונה נתפסת באופן שונה בעיני האישה ובעיני הגבר.

 

הקול הנשי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתנועות השלום בישראל:

שלום עכשיו – תנועת שלום של נשים  וגברים ישראליות וישראלים, אך ללא פלסטינים. התנועה מתבטאת בקול הגברי על תמיכה בהסכם פורמלי (לא ספציפי) להסדר שלום.

הורים נגד שתיקה – 1984-1982 בעיקר בזמן מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה. זוהי תנועת אימהות ואבות המדגישה את טובת החיילים בשטחים וביטחונם, עם דרישה ספציפית: התנגדות לשלטון ישראל בשטחים. *** ולהפריך את הסטריאוטיפ “היסטריה נשית”. תנועה זו קראה תיגר על ההפרדה בין התחום הציבורי לפרטי בכך שיצרה קשר ותלות ביניהם: הצד הפרטי/הורים עם הצד הציבורי/שלום וביטחון.

הורים נגד שחיקה מוסרית –  הוקמה ע”י אניטה ברדין ופעלה בין 1988 ל-1990. כללה רק אימהות ואבות לחיילים. הם השמיעו קול נשי מפורש ומובהק*** – הדגישו את ההיבט המוסרי, את השפעת הכיבוש על החיילים; התייחסו למוסר של מלחמה במובן של השפעתה על האחר, על הילדים בישראל ובשטחים.

מחסום WATCH – תנועה המורכבת רובה מנשים ומשמיעה את הקול הנשי, קול המתנגד לפגיעה בחופש התנועה ובזכויות האדם של פלסטינים במחסומים ובכלל. היא מדגישה את זכויות האדם של האחר .

נשים בשחור – קבוצה פמיניסטית שנכנסה לשיח על ביטחון כנשים, לאו דווקא מנקודת ראות הורית, לאו דווקא כאימהות. נשים ישראליות ללא מצע פוליטי ספציפי, שדגלו בהפסקת הכיבוש בגלל אי מוסריותו. טענתן היא כי לנשים יש זכות לגיטימית לנהל שיח על מלחמה ושלום וכי הגברים אינם יחידי סגולה כמומחים למלחמה ושלום. החברה יצאה בתגובת נגד חריפה, בהתקפה מילולית וניסיון להפוך את דרישותיהן לטריוויאליות, רק מפני שאלה דרישות של נשים… התגובות היו אם כן מגדריות ולא ענייניות, לא עסקו בדרישתן אלא הופנו נגד הלגיטימיות של נשים לעסוק בתחום שנחשב כגברי. הדבר בא לידי ביטוי בהערות כגון “זונות של ערפאת”, “לכו הביתה למטבח”. נשים בשחור האמינו שהיותן אזרחיות במדינה דמוקרטית מקנה להן זכות להביע עמדות גם בנושאים של צבא, ביטחון, מלחמה ושלום.

ארבע אימהות – הדגישו את היותן נשים, את תפקידן, באופן ספציפי,  כאימהות, על מנת להשיג את המטרה הפוליטית של  יציאה מלבנון. הן לא נתפסו כקבוצה שקוראת תיגר על המונופול הגברי בנושאי מלחמה ושלום, אלא יצרו חיבור בין התפקיד הנשי העיקרי כאימהות ובין הנושאים הביטחוניים.

נשים עושות שלום – זו תנועה של  נשים, לא רק אימהות הדוגלת בלגיטימיות של הקול הנשי בשיח על מלחמה ושלום. הקול הזה בא  מתוך עמדה מוסרית הנוגדת מלחמה ומתייחסת גם לאחר, נשים פלסטינאיות , בחיפוש פתרון לסוגיות אלה.

 

תנועות שלום אלה הביאו לא רק היבטים שונים לשיח על ביטחון לאומי אלא גם שינו תפקידי מגדר בחברה.

 

___________________

 

**Gilligan Carol: In a Different Voice, 1982, Harvard University Press

גיליגן קרול: בקול שונה, ספריית הפועלים, בתרגום נעמי בן חיים 1995.

 

***Azmon Yael: War, Mothers, and a Girl with Braids: Involvement of Mother’s Peace Movements in the National Discourse in Israel. In: ISSR Israel Social Science Research, Volume 12, No. 1 1997. Ben-Gurion University of the Negev Press.