השבוע שבין יום השואה לבין יום הזיכרון, הוא שבוע התכנסות. מחשבות על מוות בגיל צעיר, שנופלות אצלי על זיכרון מהצבא כקצינת נפגעים בת 20 (והיו הרבה בנות כמוני). במשך מספר חודשים, השתתפתי בעשרות הלוויות של חיילים מהיחידה שלי. את חלקם הכרתי באופן אישי, ואחרים הכרתי מסיפורים ומתמונות בביקורי הבית אצל המשפחות.
היה נדמה ש"עשינו את העבודה" מצויין. רק כשהתבגרתי, הבנתי את גודל השבר והפצע שהתפקיד השאיר, ועד כמה לא ידעתי להכיל את הכאב ואת עוצמתו. רגע הפיכתי לאם, היה רגע מכונן, בעיקר כשבקשתי התמלאה – רציתי רק בנות.
כשמיכאלאנג'לו הצעיר התבקש, בסוף המאה ה-15, לראשונה בחייו, לפסל את מריה המבכה את מות בנה,הוא היה בן 23. הפסל הכל כך מרשים ויפה, שקיבל את השם: "הפיאטה היפה", מוצב בכנסיית סן פייטרו, בוותיקן.
פירוש המילה "פיאטה" – חמלה, רחמים. מריה אוחזת בבנה המת. פנים של בחורה צעירה, המחזיקה בידיה את בנה. בההתבוננות מעמיקה על פני האם והבן, נדמה שהם בגילאים דומים. בחורה צעירה, שמקבלת בשלוות נפש את מות בנה, אולי אינה מבינה את הרגע הטראגי.
אך החיים עושים את שלהם. בגרותו וחוכמת חייו של האומן ניכרה גם בפסליו. בגיל 89, בשנה האחרונה לחייו, ובפסל הפיאטה האחרון (היו מספר פסלים) "פיאטה רונדניני" שמוצב במילנו, הסבל קשה מנשוא. סבל של אישה המבקשת להתאחד עם בנה המת. פסל שכנראה לא הושלם אז באמצע המאה ה -16, ובפרשנות האישית של המאה ה-21, הוא כמעט יציקה אחת של אמא ובן – גוף אחד.
את הכאב הנוגד את כל חוקי הטבע היטיב לתאר באמנות הישראלית האומן ארז ישראלי. "אל מלא רחמים" (2004), הוא מיצב וידאו מטלטל. אמא המסרבת להיפרד מבנה המת, לצלילי קינת אל מלא רחמים הנשמעת מעוותת, מצמררת, קשה להכלה. (בסוף העמוד, תמצאו קישור למיצב הוידאו), במהלך המיצב נדמה כי עבודתו מתכתבת עם הפיאטה האחרונה של מיכאלאנג'לו.
במיצב וידאו אחר של ישראלי מ-2006, אם האומן מחזיקה את בנה על ברכיה ומורטת את נוצותיו, באופן שהזכיר לי את , "תרנגול הכפרות". בראיונות שונים אמר האומן, כי מריטת הנוצות, הזכירה לו את הבית בליל שישי והכנת העוף.
ההשוואות בין העבודות של מיכאלאנג'לו וארז ישראלי מתבקשות. אך בעוד שעבודותיו של הראשון, נושאות את הסיפור הנוצרי, ומצביעות על קורבן אחד. הסיפור הישראלי ממשיך לגבות קורבנות. הגבורה הישראלית נמדדת עדיין במאה ה -21 בכוח הנשק, ולא בכוחו של שיח אמיץ. באופן כואב, פוצע ומטלטל, דור הילדים שהפך חיילים ולימים אמנים, מבטא את הזעקה שלו ב-30 השנים האחרונות.
אורלי גילת, חברה ופעילה בנשים עושות שלום, פעילה בצוות קשרי חוץ.
—
מקורות:
http://www.italianrenaissance.org/michelangelos-pieta/
https://rondanini.milanocastello.it/en/content/michelangelo-and-piet%C3%A0%E2%80%99s
Erez Israeli: El Male Rachamim, 2004 (excerpt) – ארז ישראלי
https://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1470405/17_wa.jpg
