איך נמלא את הבריכה הריקה / חגית לביא

הבחירות בישראל מאז ומעולם הצטיינו בהקצנה וחידוד חרבות. כשהן מתקיימות פעם בכמה שנים, ניחא, אבל איזו השפעה יש למצב קיצוני שמדגיש את השלילי ופוגע בכל מי שחושב אחרת, שמתקיים שלוש פעמים בשנה? האם יש דרכים אחרות להזכיר לעצמנו שאנחנו כולנו חיים במדינה אחת וגם אם חושבים שונה, התלהמות ושנאה לא יביאו אותנו לשום מקום? בשנה שעברה יצאנו 7 נשים עושות שלום למסע מיוחד של פרויקט מיוחד שיח שלום.  היום, יותר מתמיד, אני מרגישה צורך לספר למה הצטרפתי, את מי פגשתי, ובעיקר, מה למדתי על הסכסוך הפנים ישראלי בין ימין לשמאל, בין חילוניות לדתיות, בין א”י של הקו הירוק להתנחלויות.

כשהייתי בת 17 החלטתי לצאת אל הלא מוכר בפעם הראשונה. זה היה לקראת חג הפסח אותו חגגתי כל חיי בחיק משפחתי שמנתה מאות מסובים ליד שולחנות ערוכים ארוכים בחדר האוכל הקיבוצי, ובקריאת הגדת פסח קיבוצית שכללה מסורת עתיקה וחדשה, חד גדיא ושיר הפרטיזנים יד ביד בחג החירות. אבל אני רציתי להכיר סדר משפחתי כהלכתו.

בדרך לא דרך הסתדר שמשפחה דתית מפרדס חנה הזמינה אותי לחגוג עמם, ואני עליתי על האוטובוס בקיבוץ יחיעם לבושה בחצאית מקסי (בימים ששיא האופנה היה מיני) כדי להתארח שלושה ימים בבית משפחה זרה, חמה ומרובת ילדים, בתחושה שאני יוצאת למסע בארץ רחוקה.

אני זוכרת שהמפגש הראשון שלי עם המשפחה היה כשלבית הגיע הארוס של הבת הבכורה, שהיתה גדולה ממני בשנה בערך. העובדה שמדובר בשידוך היתה שיא הריחוק מחיי שיכולתי לדמיין. אבל רגע אחרי שנגמרה הפגישה הפורמלית, הזמינה אותי הבת השניה בת גילי והסבירה לי שהיא בכלל לא דומה לאחותה הגדולה, ושהיא תכיר ותבחר בעצמה את בן הזוג שאתו תינשא. הייתי מלאת סקרנות ופליאה. עד היום אני זוכרת את התחושה שאני מהלכת בעולם חדש ולא מרגישה צורך לעשות השוואות לעולם שלי כי זה פשוט בלתי אפשרי.

העולם שבו גדלתי התייחס לדת ולמסורת כ”עולם ישן עד היסוד נחרימה*…” ובמובן הזה הסקרנות שלי להכיר כיצד משפחה דתית חוגגת ליל סדר היתה בקשה מוזרה. לשמחתי ההורים שלי השכילו להיענות לבקשות המוזרות שלי מה שלא היה מובן מאליו.

מה גורם לי להיזכר במפגש שהתקיים לפני חמישים שנה?

האם נשאר בי משהו מהילדה שהגיעה לארץ זרה והסתכלה על העולם האחר שנמצא במרחק נסיעה קצר בהשתאות של צופה בתערוכת צילומים על ארץ רחוקה? התשובה היא לא. היום אני חיה פוליטית, מעורבת ומנסה להשפיע. הפעילות בנשים עושות שלום היא אמנם תרגול של פוליטיקה אחרת, דיאלוגית, שמחפשת את המשותף בין עמדות וזרמים שונים, מתוך אמונה שכולנו שואפים לחיות בשקט ובביטחה בארץ הזאת, ובהסכמה שלנשים יש מבט וקול ייחודי שיאפשר את השגת המטרה הבסיסית הזאת, אבל החיים במדינת ישראל בשנה האחרונה, שנת הבחירות המתמשכות והאין כנסת וממשלה, בהחלט מעמידות במבחן את גם את האמונה הבסיסית הזו.

כשהגיעה ההזמנה להצטרף לקבוצת שיח שלום של נשים דתיות אקטיביסטיות מההתנחלויות ונשות שמאל מנשים עושות שלום, הגשתי מועמדות. את היוזמה תחת הכותרת שיח שלום לא הכרתי לפני כן, וכשהבנתי שמדובר במפגשים בין ניגודים בחברה הישראלית חשתי שהפרויקט הזה נתפר ממש בשבילי.

יש הרבה מה לספר על פרויקט שיח שלום שיזמו שרון לשם זינגר, ד”ר אליק אייזקס ופרופ’ אבינועם רוזנק בשנת 2009. אני בוחרת לספר דרך ההתנסות האישית שלי יחד עם ששת חברותי מנשים עושות שלום וחמש אקטיביסטיות ימניות דתיות, רובן מתנחלות, שהכרתי לראשונה במפגשים שהתקיימו במשכנות שאננים בירושלים. שיח בין קצוות.

במפגש הראשון אנחנו עומדות על שפת בריכה ריקה, דימוי שהציגה בפנינו שרון, המנחה המעולה שלנו. לקפוץ לבריכה ריקה זה מסוכן, קודם צריך שתתמלא. איזה ברז נפתח כדי למלא את הבריכה? הברז שלנו הוא ההקשבה. כשאני מקשיבה לתולדות חייה של ילדה שהגיעה בגיל ארבע לבית הדסה בחברון, ומספרת לה על תינוקת שהגיעה בגיל 4 ימים לבית התינוקות בלינה המשותפת, ושתינו מקשיבות לסיפורים באוזניים של תינוקת ופעוטה שעדיין לא גיבשו עמדות פוליטיות, הבריכה מתחילה להתמלא. ותוך כדי אני לומדת שלכל קול יש מקום ואיך לא לצמצם ולא לטשטש ולפגוש את שרשי המחלוקות ממקום פחות דעתני. האמת מורכבת מקולות שונים, ולקול שלי תהיה זכות קיום רק בזכות היכולת שלי לתת זכות קיום לקול האחר.

מדובר בחוויה מטלטלת. בית הדסה גילם בשבילי את שיא עוולת הכיבוש (כן, אני משתמשת במילה “כיבוש” למרות שבנשים עושות שלום למדתי להצניע כדי לאפשר שיח בין קהלים מגוונים), אבל כשהגעתי השנה לחברון בסיור של שוברים שתיקה, לתוך הזעזוע משגרת החיים מלאת העימותים בעיר נכנסה פתאום הילדה הקטנה שגדלה שם וחשבתי כמה הכרות אישית מקשה על חיים עם עמדות מגובשות..

הבריכה ממשיכה להתמלא כשאנחנו יכולות להגיד את האמת שלי בפה מלא שזה אומר להקשיב לאמת שלה באוזניים פתוחות. להגיד זה קל, אבל איך פותחות את האוזניים באמת? אנחנו מתרגלות החלפת מקומות, נהיות האשה האחרת שמולי, מנסות לזהות את אי ההסכמה שלה מתוך העמדה שלה, לא שלי.

איך אמרה אחת הנשים: “באנו הפכים והיינו לרצפים”..

הנה רצף לדוגמא: ההתנתקות מגוש קטיף בשנת 2005. טראומת הגירוש/פינוי/עקירה הפכה להיות פוסט טראומה שהמתנחלים נושאים בלבם עד היום בגלל חוסר אמפטיה של כלל החברה הישראלית לאבדן הבית, הקהילה והפרנסה. ומול זה – אירועי החזרת האדמות החקלאיות בנהריים ובערבה למדינת ירדן לא הצליחו לעורר באותם לבבות אמפטיה לחקלאים שאיבדו את אדמתם בשנת 2019.

“אנחנו לא יודעים לתת תמיכה זה לזה, רק להיאבק” אמרה חברתנו מבקעת בית שאן, “עשינו טעות שלא היינו אתכם בגוש קטיף, ואתם לא למדתם ממה שחסר לכם ולא באתם להיות אתנו כשהחזירו את האדמות שלנו”.

ורצף אחר, לא פחות קשה: אחת הנשים שגרה בהתנחלות מספרת בקול חנוק כמה היא מפחדת שיהיה פנצ’ר ברכב כשהיא נוסעת לביתה ושיעבור מחבל וירצח אותה. בהמשך היום מספרת אשה אחרת שגרה במשולש איך תמיד כשנשים נתקעות בדרך עם פנצ’ר מי שבא לעזרתן הם הערבים.

מדובר בשיח כואב. איך מנהלות שיח כשכמעט כל מושג או אירוע מהווה מחלוקת? לאחת מלחמת ששת הימים היא מלחמת שחרור של מקומות מקודשים ולאחרת היא התחלה של כיבוש. בשביל אחת הסכם אוסלו הוא סיכוי לשלום שהוחמץ ולשנייה התרת דמה, נתינת נשק לאויב הקם להרגה. איך מדברת עם מי שחושבת על מהלך שהוחמץ שהוא חטא בל יעבור? כששמעתי על הפחד שמלווה את תושבות השטחים לאחר הסכם אוסלו הרגשתי שהן מניחות על אפי משקפיים שלא היו לי ולפתע אני רואה את המחלוקת בעיניים אחרות. יש מקום למחלוקת, אנחנו חיות במחלוקת, אבל מחלוקת אינה סיבה לשנאה. איך אמרה מי שהרגישה שדמה הותר: “גם המתנגדת הגדולה ביותר שלי באה ממקום של אכפתיות ורצון לתקן עולם”.

המחלוקות נובעות גם מתולדות החיים. המבט של מי שהגיעה לישראל כעולה מארץ אחרת רחב יותר. האידאות והערכים שלה פחות ספוגים בדם המקומי. במפגשי שיח שלום גיליתי שיש לנו מה ללמוד ממי שלא נולד בארץ, בחר להגיע לארץ, ויש לו ניסיון חיים אחר, אם רוצים לא להיתקע במקום.

מפגש  שיח שלום האחרון התקיים בשיא הסערה כשמפלגת הבית היהודי התאחדה עם עוצמה יהודית ואח”כ התפרקה. הברית בין שר החינוך לכהניסט מהווה קו אדום שקשה לשאת לנשים מהשמאל, הילדים שלנו הולכים לבתי ספר וזה השר שמוביל את חינוכם? ומנגד, האם הכעס שלנו מאפשר לנשות הימין לספר את הקשיים שלהן עם מה שקורה בבית שלהן?

אנחנו מניחות על השולחן את בן גביר, ערפאת, גולדשטיין, השייח יאסין. כל שם מעורר התנגדות אצל חלקנו וניסיונות להסביר שהוא לא נולד טרוריסט או רוצח ומציאות חייו היא שהפכה אותו לכזה אצל האחרות. השוואה בין השמות קשה, אבל גם מעלה לתודעה איך כל אחת מאתנו שוללת באופן מוחלט את האחד ונותנות הנחות לאחר. “התורה מדברת על אהבת הבריות וזה אומר לסלוד מהרשע, לא מהרשעים, שאיתם אפשר שיהיה תיקון”, מצטטת אחת הנשים.

וכמה אנחנו דומות בתפישת הדימוי העצמי ובראיית תדמית הזולת… המילים: מיעוט נרדף, פטרונות, התנשאות, תקשורת מגויסת – מבצבצות ומקפצות ככדורי טניס במגרש: “מאשימים אותנו שבגללנו אין שלום, אנחנו אוכלוסייה מוקצה בציבור הישראלי” אומרות המתנחלות. “40 שנה שאתם בשלטון והשמאל נהפך למוקצה” מזכירות להן השמאלניות. “בית המשפט מעוז השמאל”, “בית המשפט הוא הבית של הדמוקרטיה ותפקידו להגן על היחיד”, “התקשורת מגויסת”, “ביבי משתלט על התקשורת”, אנחנו נאחזות באמיתות כאילו היו אקסיומות, האם אפשר לפרק אקסיומה לגורמים? אפשר לפחות להקשיב לתגובה על כל אמת, לשמוע מה חושבת עליה האחרת, לגלות איך התודעה שלנו פועלת.

אני חוזרת רגע למשפט “הכרות אישית מקשה על חיים עם עמדות מגובשות” שכתבתי בהתחלה. נקודה שהעסיקה את חלקנו לאור ההתקרבות האישית שנוצרת במפגשים. להקשיב ולהכיר עמדות אחרות זו אמנות שעושה טוב לכולנו, אבל האם יש לה גם מחיר? מחיר של מתן לגיטימציה למה שמקומם אותי, מחיר של תנועה על רצף הקו הפוליטי ימין—שמאל, תהייה האם אני מסוגלת לשנות עמדות והאם מי שעומדת מולי גם היא מסוגלת לזוז.. אנחנו מעלות את התהיות האלו וממשיכות לבוא.

ויש גם מבט החוצה, ומבט אל העתיד. אנחנו שואלות את עצמנו איך אפשר להעביר את מה שקורה כאן למעגלים נוספים? איך מקיימות את השיח הזה במקומות נוספים? השאלה הזו עולה כל הזמן ואנחנו מנסות להתמודד עמה. “במציאות השסועה עצם השיח הוא כבר מעשה חתרני” אומרת אחת הנשים, “אחד החסמים הוא שעם מפולג שלא יכול לייצר הסכם בתוך עצמו, לא יוכל להגיע להסכם עם האויב שלו. ואכן, ההנהגה פועלת בשיטת הפרד ומשול. אבל אנחנו מלמטה יכולים לעשות מעשה חתרני של שיתוף, כי מה שאנחנו עושות כאן זה להרחיב את נקודת המבט, להסתכל על העולם מנקודות מבט שונות. יש בזה כוח וזה הפוטנציאל”. “להתחיל לדבר” מסכמת אשה נוספת, “כי לדבר זה לשנות את כללי המשחק. להתנגד להשתקה, ויש השתקה, ובמיוחד של הקצוות”.

אירוע מרחב אמנויות

ועוד שאלה מעסיקה: איך אתן רואות את החיים שלנו בעוד חמישים שנה? הנושא שרוי במחלוקת עמוקה. התשובות: הסכסוך לא התחיל היום, הוא מורכב ונדרשת חשיבת עומק ולא פתרון שמנהיגים מנסים לתפור בלי לשתף את מי שגר בנקודות המחלוקת כפי שקרה בהסכם אוסלו, כפי שעולה מתכנית טראמפ. המתקה בטרם זמן זו רק הקליפה. והתשובה שהכי קשה לי לשמוע: לא לכל הסכסוכים יש פתרון… אני פעילה בנשים עושות שלום כבר חמש וחצי שנים. אם לא הייתי מאמינה שלסכסוך הזה יהיה פתרון, ושנגיע להסכם כמו שהצליחו עמים אחרים במדינות עם סכסוכים ארוכים, קשים ומורכבים משלהם, אני מניחה שנשים עושות שלום לא היו מהוות חלק כל כך מרכזי בחיי.

 


* שירת “האינטרנציונל”. אנחנו שרנו “עולם ישן עד היסוד נחריבה”, אבל מסתבר שבתרגום של שלונסקי מופיעה המילה “נחרימה”. לסיפור שלי היא בהחלט מתאימה..