טלי (אביטל) בר – ככה אומרים אהבה בערבית

 

בת 52, אמא לנגב, ארבל וגולן. חיה בקיבוץ חוקוק.

בנעוריי בבאר שבע של שנות ה-70-80, נהגתי להסתובב יחפה במאהלי הבדואים שסביב לעיר. שם נחשפתי לראשונה לתרבות ‘האחרת’, שקסמה לי בפשטותה ובחיבור הטבעי שלה למקום. גדלתי בבית שראה בכל בני האדם שווים וטובים. כך קיבלו הוריי את האהבה שלי למדבר ולאנשיו.  שיעורי הערבית בבית הספר היו מהאהובים עליי.  כמי שהדריכה בתנועת הצופים ואף יצאה לשנת-שירות בגרעין “רעים” של התנועה, היה ברור שאפנה לתפקיד מש”קית חינוך וידיעת הארץ. הוצבתי בבסיס הטירונים של יחידת המיעוטים של צה”ל שרוב חייליה היו דרוזים.

ושוב, המפגש עם התרבות הערבית, עם השפה, שבה את לבי. מהר מאוד הפכתי בת-בית בכפרים. משתלבת בחברת הנשים כמקובל ומוותרת על ה’פריבילגיה’ שלי, כיהודיה, קצינה או כל תפקיד אחר, לטובת המפגש הבלתי-אמצעי עם הנשים והילדות שהיה מלא סקרנות הדדית. אפשר בהחלט לומר כי הנשים בחברה הערבית והדרוזית המסורתית עשו כברת דרך במשך השנים. היום צעירות יוצאות למוסדות ההשכלה, משתלבות בעבודה במקצועות החופשיים, נושאות תפקידים בכירים במערכות החינוך… קולן נשמע.

כשחזרתי מהטיול הגדול במזרח, החלטתי להצפין וללמוד במכללת תל חי, שם הכרתי את בעלי ויחד החלטנו שנשארים בצפון.  22 שנים חיינו בגולן הקסום. שם נולדו וגדלו ילדינו. לאחרונה עברנו להתגורר בקיבוץ חוקוק שבגליל התחתון.

בימים כתיקונם אני עוסקת בעיקר בתיירות ובעבודה עם נוער, שני תחומים שנעצרו  ברגע אחד בעקבות מגפת הקורונה. מדריכה טיולים ברשות הכנרת וברשות העתיקות ומנהלת החינוך החברתי בחוקוק. עכשיו, בזמן ‘חופשת-הקורונה’, חלקי בצוות של חוות קיימא חוקוק הפך משמעותי יותר. בחווה אנחנו מגדלים ירקות ללא שימוש בחומרי ריסוס והדברה  ומספקים סלי ירקות שבועיים לתושבי הסביבה. בחווה עובדים בני נוער שנשרו ממסגרות חינוכיות וכאן ניתנת להם האפשרות לאמץ מחדש ערכים של אחריות ומסירות לעבודה.

היכולת לתקשר בשפה הערבית פותחת צוהר ולבבות. באוטובוס, ברכבת, בתור לרופא או במסעדה… יש מיד בסיס משותף לשיחה. תחושה של התקרבות, של שייכות. המחיצות נופלות. נשארים בני-אדם.  כשהבנתי את העוצמה של זה, השתדלתי לחבר אנשים בכל מקום אליו הגעתי. כשעלתה יוזמה בביה”ס של בתי למפגשים עם ילדים בני גילם מערב אל-הייב, הצטרפתי בחדווה לצוות ההורים המלווה. כך גם כששמעתי על סדנת מנהיגות לצעירים יהודים-ערבים בבית יגאל-אלון, הצטרפתי מיד.

ואיך הגעתי לתנועה?

כשחייתי בגולן, פזלתי בערגה אל נשות הקולחוז – נשים עושות שלום בעמק הירדן והכנרת. חבורה של נשים מופלאות עם קבלות על עשייה חברתית ופוליטית ענפה. ביקשתי להצטרף אליהן והתקבלתי בזרועות פתוחות. נראה לי שההתאהבות הייתה הדדית, ואני נהנית להיות הילדה של החבורה…

נשות הקולחוז בכנסת

ומה בפעילות שלנו?

בהובלתן של תמר, רבקה, שרה’לה ואחרות, יש לנו מפגשים יזומים עם נשות נעמ”ת טבריה, עם נשות עילבון – שיעורי ערבית ומפגשים חברתיים, סדרת ביקורי גומלין שלנו אצל נשות עפרה שביהודה ושומרון… ושלהן אצלנו. חשוב לנו מאוד להיפגש, לדבר ולהקשיב, להכיל עמדות ודעות שונות. לחוש ולהזדהות עם הכאב, עם הסיפור האנושי שיש לכולנו בסופו של דבר.  אנו מחזקות את ידיה ופעילותה הבלתי-נלאית של אורנה שמעוני בגבעת הילדות ובבית-אייל. בנות הקולחוז שותפות מלאות ודומיננטיות בפעילות הארצית של התנועה ובצוות ה-100. ואנחנו משתתפות קבועות בעמידה בצמתים, כמובן!

אישית, יוצאת לכל מה שמצליחה במסגרת העבודה והמשפחה: מסעות התקווה, בונות גשרים… באירועי השירה בגבולות אף  נשאתי דברים, בתור המקומית, על הגבול בין הגולן לסוריה. ביקרתי באוהל האימהות, בכנסת נשים, ועוד ועוד.

הבטחתי לעצמי ולילדיי שאעשה הכל כדי למנוע את המלחמה הבאה. והנה, בני משרת ביחידה קרבית. איך אוכל לשבת בשקט?! אולי אני נאיבית אבל מלאה תקווה ומאמינה גדולה בחיבורים אנושיים ובקומץ משוגעים, במקרה שלנו משוגעות, שיכולים לשנות.

זה עוד יקרה כי אין ברירה אחרת. השלום בוא יבוא. גם הוא מבין ערבית.