שרון פרץ: איך הגעתי לנשים עושות שלום

 

נולדתי בעיר ניו יורק ועליתי ארצה בסוף שנת 1980 (עם תואר בי.איי. בסוציולוגיה) בהיותי בת 23 ורווקה. בארה”ב הייתי פעילה בתנועת נוער ציונית גדולה שנקראת “יהודה הצעיר”. הורי שלחו אותי לבית ספר עברי יומי בניו יורק כך שידעתי עברית כבר מגיל צעיר.
בישראל, בניתי את חיי, ויש לי שני בנים בני 28 ו-30. אני גרה הרבה שנים בתל אביב. עבדתי בכל מיני מקומות עבודה, לרוב בעבודה אדמיניסטרטיבית. בשלב מסוים התחלתי ללמד שיעורים פרטיים באנגלית.

בשנת 2015 התחילה ללמוד אצלי אסתר דינר המקסימה ולפעמים, בשיעורים שלנו, היא ספרה לי קצת (באנגלית כמובן!) על נשים עושות שלום. בהתחלה לא הבנתי מה בדיוק היא התנועה ולא התייחסתי למה שאסתר סיפרה. עד שיום אחד, אסתר הזמינה אותי לבוא לצעדת התקווה הגדולה באוקטובר 2016. נסעתי לבד באחד האוטובוסים לקאסר-אל-יהוד. כשירדתי מהאוטובוס נדהמתי לראות את כל הנשים/אנשים שהיו שם, כולל הרבה נשים פלסטיניות. הלכתי איתן יד ביד, למרות שלא היתה בינינו שפה משותפת, שרנו ביחד, רקדנו ביחד, וגם זכיתי לשבת קרוב ללימה גבאווי המדהימה ולשמוע את הנאום העוצמתי שלה. בין הדברים שאמרה היו המילים שלא אשכח – I tell you my sisters: War is never an option
המלים של לימה גבאווי מלאו אותי בתקווה, וגם העובדה שמצאתי את עצמי (לפני שנסענו לירושלים להמשך הצעדה) בתוך קבוצת ערביות ישראליות. עד אז היה לי רק מעט קשר עם ערבים (למרות שפעם עשיתי קורס בערבית מדוברת באוניברסיטה הפתוחה) והבנתי אותו יום שיש המון נשים/אנשים, יהודיות וערביות ופלסטיניות שרוצות שלום ומאמינות בשלום. זאת היתה ההתחלה שלי בתנועה.

אחר כך, התחלתי ללכת בימי שישי לדוכנים שעפרה פרל-דקל ודליה כרמון ארגנו, כמו בכניסה למרכז דיזנגוף. וגם לפעילויות רבות אחרות: סדנאות, מפגשים, האוהל בירושלים, האוהל בתל אביב, הצגות…. וכל דבר העשיר אותי והעמיק את הידע שלי על הסכסוך.
אני שייכת למרחב דן. אני בצוות חוגי בית (יחד עם עפרה, דוריס ספרר וחנה כינרתי) ואנחנו מארגנות לפחות חוג בית אחד כל חודש, לפעמים שניים בחודש. לדעתי, חוגי בית מאד חשובים על מנת לגייס חברות/חברים חדשות/ים וגם כדי לענות על שאלות של חברות שאינן פעילות. אני גם שייכת לחברותא הנפלאה שריבה בן נר דייויס ואחרות ייסדו. במפגשים החודשיים שלנו, אנחנו קוראות טקסטים הקשורים לסכסוך, ודנות בטקסטים.

עם היוצרות ליאורה נוילנדר וכפאיה עיאיטי בפתיחת התערוכה גלי התקווה בסכנין

אני מאמינה שאפשר אולי יום אחד ליישב את הסכסוך באזורנו , או לפחות לשפר את המצב, ושאסור לנו לוותר ושיש לנו חובה להמשיך ללחוץ בכל הכח על מנהיגינו כדי שיפעלו למען השלום. נעשו הרבה טעויות חמורות ועצובות בשני הצדדים בעבר. אבל לא איבדתי תקווה, אני מרגישה שתנועת נשים עושות שלום עשתה ועושה הרבה דברים חשובים כדי לקדם את השלום, לקדם דו-קיום, לקדם השתתפות נשים בענייני מו”מ ובטחון. בתנועה למדתי להקשיב לדעות שונות ולנסות להבין דעות אלו. ולכן אני פעילה בתנועה. אני מרגישה שכולנו כאן בישראל חייבות/חייבים לפעול למען השלום. התנועה תרמה לי הרבה ובעיקר נתנה לי תקווה. כמובן, בדרך, הכרתי הרבה, הרבה נשים מדהימות וזה כמובן בונוס מאד נחמד.