שלי פורמן אסא: האמנו בלב שלם כי לצעירים בישראל יש מה לומר ורצון להשפיע על העתיד

כשהציעו לי להיות אשת חודש מאי של התנועה, הרגשתי בעננים. מעולם אף אחד לא הציע לי להיות נערת החודש. שאלתי את שרית, מתי ואיפה יהיו הצילומים, וכבר התחלתי לחשוב על זנזיבר כיעד מועדף עלי, אך היא מיד הנחיתה אותי לקרקע המציאות ואמרה “אה לא זה לא כזו נערת חודש. לא מדובר בתמונות שלך ללוח שנה, אנחנו רוצות שתכתבי כמה מילים על עצמך ואיך הגעת לתנועה”.
מכיוון שאני אשה שאוהבת לרצות, מיד התיישבתי לכתוב.

שמי שלי פורמן אסא , פורמן מהבית וה”אסא” נוסף לי כשהאקסית שלי ואני איחדנו שמות משפחה לפני שהרחבנו את המשפחה שלנו וילדנו שני בנים מהממים. את הראשון היא ילדה ואת השני אני ילדתי. כן, שניהם של שתינו וכן, למרות שנפרדנו אנחנו עדיין שתינו האמהות של שניהם. (לי זה ברור מאליו, אני מציינת את זה מכיוון שאלה הן השאלות שאנשים תמיד שואלים אותי). אתן כמובן יכולות להבין מזה שאני לסבית (בזוגיות עם אשה מהממת שאין דברים כאלה) ושאני מחוץ לארון, למיטב ידיעתי אני הלסבית היחידה בצוות המאה בתנועה, המשמעות של הנתון הזה הוא שיש פחות מחצי אחוז לסביות בצוות, הייתכן?! J.
אני אוהבת טכנולוגיה, מחשבים וגאדג’טים, יש לי אופי יזמי ואני בעיקר אוהבת אנשים וצחוק, אני חובבת אלכוהול במידה, ומתוקים באופן שגורם לי באופן לא מוסבר להוסיף מידיי פעם עוד כמה סנטימטרים להיקפים. ממש לפני שהתחלתי לפעול בתנועה הקמתי אתר אינטרנט שמטרתו היא לסייע בהנצחה דיגיטלית של נפטרים. צילמנו אלפי מצבות ברחבי הארץ והעלינו אותם לאתר, כל נפטר הונצח בדף משלו בו מפורטים פרטיו וכן מוצגת בו תמונת המצבה. בדף זה יכולים האנשים שאהבו והכירו את הנפטר לכתוב דברים לזכרו וכך להנציח את קיומו, האתר אף מנגיש את המצבה עבור אלו שלא יכולים להגיע פיזית למקום כמו בעלי מוגבלויות פיזיות או אנשים שנמצאים במיקום פיזי מרוחק, הטקסטים שנכתבים באתר מרגשים מאד, ואף סייעו בחיבור של משפחות שלא ידעו אלה על קיומן של אלה.

אז איך הגעתי לתנועה?

באוגוסט 2014 כשמיכל ברק התקשרה ואמרה לי “בואי”, באתי.
זה עוד דבר שאני יכולה לספר לכן על עצמי, אני אשה הרפתקנית וכמעט תמיד כשמישהו אומר לי בואי, אני באה, כי לרוב כשיוצאים לדרך מגלים דברים מופלאים.

הימים היו ימי מלחמה, ואני הרגשתי בכל נים ונים בגופי את החובה לפעול לשינוי. לא היה לי עבר אקטיביסטי לפני המפגש הזה, אבל אחריו הכול השתנה. פגשתי קבוצת נשים עם חשיבה מקורית, רעננה ורדיקלית. נשים מבריקות ומרתקות המאמינות בלב שלם כי הסכם מדיני הוא אסטרטגיית הביטחון הטובה ביותר למדינת ישראל.

התחברתי אליהן ולרעיון של התנועה שדיבר על הסכם מדיני מנקודת מבט של טובת המדינה בטווח הארוך. חשבתי שזהו רעיון שאזרחים רבים אוהבי הארץ והמדינה הזו יכולים להתחבר אליו ללא קשר לאידאולוגיית הבסיס שלהם ולבית הפוליטי ממנו הם באים. אהבתי גם את עקרון  התנועה השטוחה על פיו כל מי שפעילה בתנועה, היא משמעותית ומשתתפת בתהליכי קבלת החלטות בתחומים בהם היא פעילה. עקרון זה הביא עמו לא מעט אתגרים בקבלת החלטות בתוך התנועה אך הוא היה גם זה שגרם לנשים רבות מוכשרות וחכמות להתאחד ולפעול יחד באופן מעורר השראה.

חודשים ספורים אחרי השקת התנועה בפרויקט רכבת השלום לשדרות, נבחרתי לתפקיד ריכוז היגוי התנועה עם שותפותיי הנפלאות הדר קלוגר, ורדית קפלן, ורחאב  עבד אלחלים. הייתה זו שנה מאתגרת במיוחד, עוד לא היו לנו תשתיות מסודרות לעבוד איתן ולא היו לנו משאבים מלבד הזמן והכסף של חברות התנועה. מה שכן היינו קבוצת נשים מסורות אשר בפרץ של אנרגיה שנובע מההכרה בדחיפות וחשיבות המשימה שלפניה, בנתה תנועה עם אסטרטגיה סדורה וצוותי עבודה ייעודיים.

באותה שנה הקמנו את תשתיות התנועה. נשות התנועה התאספו בצוותי עבודה עם תכולות מוגדרות ויחד יצרנו תכניות עבודה עם ראיה קדימה. בנינו נוכחות דיגיטלית באינטרנט, קיימנו מאות חוגי בית, נפגשנו עם רה”מ נתניהו, ועם אשתו הגב’ נתניהו, והוצאנו לדרך פרויקטים מרשימים ביניהם, סיירת הבחירות (בחירות 2015), צעדה בירושלים מול הכנסת, האוהל בשדרות, פרויקט הצמתים, ובסוף השנה הראשונה לפעילות שלנו גם את פרויקט צום איתן בו ישבנו באוהל מול בית רה”מ במשך 50 ימים רצופים, ונפגשנו עם עוברים ושבים, מובילי דעה ופוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית.

אחד האתגרים שידענו בשנה הראשונה היה נושא קבלת ההחלטות בתנועה השטוחה. תהליך קבלת ההחלטות לא היה מובנה, ולכן כשסיימתי את תפקידי כרכזת היגוי, יזמתי את הקמת ועדת מודל קבלת ההחלטות. ועדה זו בנתה מודל שנשען על הקונספט של הולרכיה. מודל זה והעדכונים לו בוועדת המודל השנייה, מהווים את תשתית כללי קבלת ההחלטות בתנועה גם היום. במהלך השנים הבאות לאחר סיום תפקידי בצוות ריכוז ההיגוי, פעלתי בצוותים שונים וכן בוועדות אד הוק בהן התקבלו החלטות בנושאים רבים ומגוונים.

בשנה האחרונה הייתי שותפה בצוות של עשרות נשים, שיזם והקים את הקונגרס הראשון של נשים עושות שלום ואת ההאקתון (מרתון פצחנות) הראשון בנושא “הסרת חסמים בדרך לשלום”, שהיו מיועדים לקהל הבוגר-צעיר.

לפני שהתחלנו לעבוד על הפרויקט הזה התייעצנו עם יועצים חיצוניים לתנועה ועם מפיקים בעלי ניסיון בהפקת אירועים גדולים והם אמרו לנו שלא נצליח להביא מומחים ומומחיות בהתראה כל כך קצרה וכי לא נצליח להקים הפקה מכובדת ומכבדת. הדבר הקשה מכל היה לשמוע את אלה שאמרו לנו שלא נצליח להביא צעירים משום שהם לא מגיעים לכנסים פוליטיים.

מה שלא ידעו היועצים, ואנחנו כבר ידענו והכרנו, היה שאנחנו צוות של נשים חזקות וחדורות מוטיבציה, המסוגלות להזיז הרים, ולעשות גם את הבלתי אפשרי, המוטיבציה שלנו התחזקה עוד יותר בזכות התמיכה והאנרגיה של צוות המאה ושל הצוותים המקצועיים בתנועה. החלטנו לרוץ קדימה עם הקונגרס וההאקתון מכיוון שהאמנו בלב שלם כי לצעירים במדינת ישראל יש מה לומר וכי יש להם רצון להשפיע על עתיד כולנו.

לשמחתנו הרבה לא טעינו.

45 צעירים וצעירות, יהודים, ערבים ודרוזים, מדרום, מרכז וצפון הארץ, הגיעו להאקתון שנבנה כחממת סטרטאפ ממותגת שהקמנו במיוחד עבורם באולפני הרצליה, ובמשך 24 שעות רצופות, עבדו ויצרו 11 מיזמים מרשימים המציעים דרכים להתמודדות עם החסמים בדרך לשלום במזה”ת.
סרטון על ההאקתון להסרת חסמים בדרך לשלום

למעלה מ 900 צעירים וצעירות הגיעו מכל קצוות הארץ, והשתתפו שבוע לאחר מכן בקונגרס הצעירים של תנועת נשים עושות שלום באוניברסיטת ת”א. קונגרס שהיו בו למעלה מ-30 סדנאות והרצאות שונות עם מומחים ומומחיות מהארץ ומהעולם, דיפלומטים בכירים מחו”ל, שר, ח”כ ויושבי ראש צעירים של מפלגות מכל הקשת הפוליטית. התקשורת אהבה את הקונגרס שלנו הופענו במהדורת החדשות המרכזית ערוץ 11, ב YNET, ח”כ והדיפלומטים ומשתתפים אחרים צייצו עליו ברשתות החברתיות. בחרתי בכתבה אחת כדי לשתף אתכן בחוויה הזו, כתבה בטלוויזיה החברתית על הקונגרס.

מה עכשיו?

במהלך ארבע וחצי השנים האחרונות התנועה גדלה והתרחבה, והרימה הרבה פרויקטים מרשימים ומרגשים. יצרנו קשרים משמעותיים בארץ ובעולם, וכעת הציבור הישראלי, מובילי דעת קהל מהארץ ומהעולם, דיפלומטים זרים, חברי כנסת ושרים, מכירים ומוקירים את התנועה ופועלה.

אכן פעלנו ועשינו רבות, בכך אין ספק. יחד עם זאת, אני חושבת שאנחנו נמצאות כעת בנקודה בה עלינו לשאול את עצמנו בהתבוננות עמוקה, האם הצלחנו לקדם את ההסכם המדיני או לפחות להטמיע את חשיבותו כנכס אסטרטגי שיש לשאוף אליו. אני לא בטוחה שכן. חברות רבות לתנועה, ואני ביניהן, חושבות שעלינו לעשות כעת מהלך מעמיק של חשיבה בו ננסה יחד לענות על השאלה הזו ולהבין איך ממנפים את כל העשייה האדירה הזו. איך לוקחים את כל הכוח, הידע והכלים שצברנו, והופכים אותם לכלי שבעזרתו נוכל לקדם באופן אפקטיבי את ההסכם המדיני שכל כך נחוץ למדינה שלנו.