דר’ רביעה בסיס – ואז, בעקבות חוק הלאום, נכנסתי לעולם הפוליטיקה

דר’ רביעה בסיס       
מדלית אל כרמל
אשת חינוך ופעילה חברתית ופוליטית
אימא לשלושה: שני בנים ובת
הבן הבכור מהנדס מכונות ובעל תואר שני במנהל עסקים. לאחר שמילא תפקידים בכירים בחברות שונות, כיום הוא עצמאי ומנהל פרויקטים ברחבי המדינה. הבן השני מהנדס תוכנה שעבד מספר שנים באמדוקס, והחליט כעת לקבל לידיו את ניהול העסק של אבא – מפעל לעבודות אלומיניום. הבת היא הצעירה מכולם, סיימה את לימודיה בביולוגיה, ניהלה את העסק של אבא מספר שנים, וכעת היא מנהלת הלשכה של חברת הכנסת ע’יידא’ זועבי מסיעת מרצ.

נולדתי בכפר עוספיה למשפחה מסורתית. כל חיי חלמתי להגיע לאקדמיה ולהתקדם שם. את החלום שלי לא הצלחתי להגשים בבית הוריי שהאמינו בי וביכולותיי אך היו נתונים ללחץ של החברה המסורתית שלא ראתה בעין יפה צעירה רווקה יוצאת ללימודים גבוהים באקדמיה. לקראת סיום התיכון הכרתי את יוסף, בן זוגי (אני מאלה שקשה להן להשתמש במילה בעל, ומעדיפה את המילה בן זוג, زوج בערבית. אני מאמינה שהוא פרטנר ושותף לחיים, אך אין לו בעלות עלי). התארסתי בסוף י”ב וסיכמנו שאנו מתחתנים כעבור שנה, כדי שאוכל להתחיל את לימודיי באוניברסיטה. התחתנתי בגיל שבע עשרה וחצי, ובני הבכור נולד כשהייתי בת שמונה עשרה וחצי, ולקראת סיום השנה הראשונה באוניברסיטה.

דרכי לא הייתה קלה: שילוב בין חיי משפחה וניהול הבית לבין לימודים, כמעט ללא עזרה, וללא מסגרות מתאימות לילדים באותה תקופה. המזל שלי שהתחתנתי עם אדם פתוח ותומך מאוד, היה לי לעזר להתגבר על כל הקשיים. יחד עם הלימודים התחלתי לעבוד כמורה בבתי הספר בשני היישובים: עוספיה ודלית אל כרמל.

אני מאלה המאמינות שמה שלא מחסל רק מחשל. האמנתי בכל מאודי שאוכל להתקדם ולתפוס פסגות, וכי השמיים אינם הגבול. כך, עם האמונה הזו הצלחתי ללמוד עד לדוקטורט, ועם הישגים מרשימים, לעבור ממסגרות החינוך בעוספיה ודלית אל כרמל למסגרות אקדמיות: המכללה האקדמית גורדון והמכללה האקדמית הערבית בחיפה. בשתי המכללות עבדתי כמרצה לסטודנטים יהודים וערבים כאחד וגם בהדרכת סטודנטים.

את הדוקטורט סיימתי ב- 2010 בלשון עברית!!! בחרתי ללמוד לשון עברית ולהתמחות בתחום הזה מתוך אמונה שעליי להכיר בצורה הטובה ביותר את שפתו של העם היהודי שאיתו אנו חיים. לימודיי בתואר הראשון היו: ספרות עברית, מחשבת ישראל ולשון עברית. תחומי ידע אלה אפשרו לי להכיר את התרבות היהודית וללמוד לעומק על העם שהצליח להתגבר על תלאות רבות ולהגיע להקמת מדינה. מדינה שנחשבת מתקדמת ומובילה.

בשנת 2011, בעקבות המחאה החברתית שהייתה אז, פנו אלי ממשרד ראש הממשלה כדי לכהן בוועדת טרכטנברג, שתפקידה היה להגיש המלצות לשיפור המצב הסוציו-כלכלי של הציבור ובמיוחד למעמד הביניים. זה היה עוד צעד מאתגר. כיהנתי בוועדה כנציגה של החברה הערבית, אחת מתוך 15 חברות וחברים מעולם האקדמיה. הרגשתי שבדיוני הוועדה הזו עשיתי עוד דוקטורט. יחד עם חברותיי וחבריי בוועדה, ובתמיכת פרופ. טרכטנברג, האדם המקסים שעמד בראשה, הצלחתי להגיע להמלצות מעניינות ופורצות דרך לגבי החברה הערבית. חשוב לציין שמסיבות מובנות, החברה הערבית לא השתתפה במחאה. למרות זאת הצגתי בפני הוועדה את המצוקות מהן סבלה החברה הערבית, והובלתי להמלצות חשובות בתחום הדיור, התשתיות, תכניות המתאר, הנגשת התחבורה הציבורית בתוך היישובים ובין היישובים לערים ולמרכז העבודה ועוד.. הומלץ גם להקים מסגרות חינוכיות לגיל הרך, ולהכניס ליישובים הערביים את חוק חינוך חובה מגיל שלוש שמאפשר לאימהות להצטרף לשוק העבודה.

עוד כמה תחנות מאתגרות בדרכי הציבורית.

לאחר שוועדת טרכטנברג סיימה את עבודתה והמלצותיה הוגשו לממשלה ולכנסת, נבחרתי כחברה בוועדה של המל”ג (המועצה להשכלה גבוהה) להנגשת ההשכלה לחברה הערבית. גם המשימה הזו הייתה מעניינת ומאתגרת כי אני מאמינה מאוד בחשיבותה של ההשכלה הגבוהה בקידום הפרט והחברה, וכי ההשכלה היא המקפצה שתוביל את החברה שלנו למקום מבטחים. בוועדה הזו היו דיונים על החסמים שמונעים מהצעיר/ה הערבי/ה להשתלב באקדמיה, וכן על דרכים להנגשת ההשכלה לחברה הערבית ולהשתלבותם המיטבית של בניה ובנותיה בתחום האקדמי. בעיקר במקצועות נחשבים ודרושים בשוק העבודה ובלימודים לתארים מתקדמים.

תחנה מאתגרת נוספת הייתה ניהול אגף החינוך ביישוב שלי, דלית אל כרמל, בשנים 2011- 2014. אני מאמינה שכדי לקדם את החברה ולהובילה להישגים חייבים להשקיע ולדאוג לחינוך מיטבי מהגיל הרך ועד לאקדמיה. עבדתי על זה ביתר שאת. שילבתי בין החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, דאגתי שיהיה ליווי לילד מדרכו הראשונה, לא רק במסגרות לגיל הרך, אלא אפילו מעת לידה. כך הייתה עבודה משולבת עם טיפות חלב, עם הרווחה והשרות הפסיכולוגי, לחיבור החינוך, התרבות והספורט תחת מעטה אחד, כדי לאפשר עבודה מערכתית מיטבית. הצלחתי לאגם משאבים בין תכניות שונות כמו שקום שכונות, 365 – התכנית הלאומית, עיר ללא אלימות ועוד.

בתקופת כהונתי הצלחנו להקים את המרכז לגיל הרך שמאפשר אבחונים ותמיכה בילדים בעלי קשיים או עיכוב התפתחותי. זה קרה אחרי מאבק מתיש עם האחראיות על תכניות החוץ השונות שעבדו עד אז כל אחת בדרכה, ללא נכונות לשלב ידיים להקמת מרכז כה חשוב. נוסף על כך הצלחתי להביא את משרד החינוך, יחד עם רשת אורט, לעבודה מסיבית כדי להוביל את תלמידי התיכון להישגים טובים ואיכותיים בבגרויות, ולשילוב באקדמיה. העבודה האינטנסיבית עם כלל השותפים ובעיקר בתיכוניים הובילה להעלאת אחוזי ההצלחה בבגרות. לאחר תהליך מיפוי של בתי הספר היסודיים לחצתי על משרד החינוך להתחיל את המגמות מכיתה ז’. המטרה הייתה לרומם את מערכת החינוך ביישוב שרבים מתלמידיו הטובים בחרו ללמוד בבתי ספר בחיפה, בגלל חוסר אימון במערכת. לצערי, התהליך הזה נקטע בשיאו לאחר שבסוף 2013 נבחר ראש מועצה חדש שעשה הכול כדי להוציא אותי מהמערכת.

ואז, בעקבות חוק הלאום, נכנסתי לעולם הפוליטיקה.

בשנת 2018 נחקק חוק הלאום המפלה לרעה כל אזרח לא יהודי במדינה. יחד עם רבות ורבים אחרים, חשתי פגיעה קשה כי מאותו יום אני נחשבת לנתינה חסרת זכויות. האירוע הזה עורר אצלי שאלות רבות. כיצד העם היהודי שסבל מגזענות ומאפליה לאורך הדורות יכול למסד אפליה לאזרחים ממוצא אתני שונה, וכיצד מבטלים את החלק השני במגילת העצמאות, אשר מצהיר על הזכות של הקבוצות אחרות במדינה לחיות בשוויון ובכבוד?! קבלת חוק הלאום על ידי הכנסת היה אירוע מכונן שהוביל אותי להיכנס לעולם הפוליטיקה. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הצטרפתי למפלגה שהאמנתי בעקרונותיה ובדרכה – מפלגה יהודית-ערבית בשיוויון מלא ובהובלה נשית (לילי ויסברגר ואחרות). לצערי הניסיון לא צלח.

כיום, לאחר פרישה מוקדמת מעבודתי כמרצה במכללות להכשרת מורים, אני מנסה לקדם פרויקטים לטובת החברה והנשים. פרויקט אחד שייצא לפועל בתחילת אוקטובר הוא קורס דירקטוריות לנשים. הקורס מטעם קתדרת “תהל” בהובלת חברתי חלי פרידמן, בא להכשיר נשים דרוזיות לתפקידי מפתח ברשויות ובחברות ממשלתיות. הפרויקט השני הוא שילוב חיילים משוחררים מבני העדה הדרוזית בהשכלה גבוהה ובתעסוקה איכותית ומניבה.

באחרונה קיימת בעיה קשה בקרב העדה הדרוזית. הצעירות רוכשות השכלה ובונות קריירה ואילו הצעירים, לאחר שחרורם מהצבא, מחפשים עבודות מזדמנות, כשכל מרצם מושקע בבניית בית עתידי וחתונה. תופעה זו יוצרת בעיה חברתית קשה. מצד אחד יש עלייה משמעותית במקרי הגירושין, ורבות מהצעירות מעדיפות להישאר רווקות ולא להתחתן בגלל פער השכלתי ותעסוקתי. כידוע, הנישואין בעדה הדרוזית הם בתוך העדה ואין אפשרות לנישואי תערובת. הפרויקט הזה תקוע בינתיים בגלל קושי תקציבי. אני מקווה מאוד שבקרוב נצליח להשיג מימון ונוציא אותו לפועל.

את נשים עושות שלום אני מכירה כמה שנים, אך התחלתי להיות פעילה רק לאחר פרישתי מההוראה. אני מאוד מאמינה בתנועה ובעקרונותיה, הן בגלל היותה תנועה בהובלה נשית, והן בזכות העשייה הבלתי נלאית להשגת שלום באזורנו. נע”ש היא תנועה שיש בה שותפות מלאה בין נשים יהודיות וערביות, ובעיניי, התנועה היא מודל חיקוי לחיים המשותפים שלנו במדינה.

כיום אני וחברותיי רכזות ‘מעגלי ההתמחות’, שוקדות להתניע את המעגלים במגוון תחומי החיים, כדי שנוכל, בהסתמך על דעות מומחים ואנשי שטח, לייצר מסמך שיוגש למנהיגים בישראל וברשות הפלסטינית, ואשר יסייע בידיהם להתניע את תהליך השלום. במיוחד כשיראו את הערך המוסף של סיום הסכסוך בכל התחומים, ואת התרומה של תהליך שלום לשיפור החיים של שני הצדדים.

בתוך כך, אני וחברתי פאר-לי שחר, יחד עם חברות יקרות מהתנועה, בהובלה זהבה איצקוביץ’, התחלנו לשדר את התכנית עושות שלום בערוץ דמוקרטTV של אורלי וגיא. תכנית זו היא עוד ניסיון להחדיר מודעות לחשיבות כינון השלום באזורנו, ולהעמקת ההיכרות של הציבור עם התנועה ועקרונותיה. הצלחנו לשדר שתי תכניות במהלך חודש אוגוסט, ונחזור בתחילת ספטמבר לשידור שבועי רציף.

אני מקווה שביום השלום העולמי (22.9) נצליח להציב את תהליך השלום בראש סדר היום של המנהיגים באזורנו. מי ייתן ונזכה השנה לכינון שלום צודק והוגן באזורנו שיוביל בין היתר למיתון ההקצנה והמתח בין קבוצות שונות בישראל.
אמן!!