מחכה לשלום (ולקפה) / אורלי גולד חקלאי

בקיץ 2014  הפכתי לפעילה חברתית. תמיד התפללתי שיבוא השלום, כמו כולם, ומדי פעם גם השתתפתי בהפגנה. אבל כאמא לארבעה ילדים, המתגוררת ביישוב המנומנם מיתר שבדרום הארץ, ומנסה לשלב קריירה ומשפחה וגם למצוא זמן לשיעורי פילאטיס, לא באמת היה לי זמן למשימות נוספות.

כשפרץ מבצע צוק איתן, חברותיי ואני נתקפנו חדרה נוראית. הילדים כבר לא היו כל כך קטנים – בתי הבכורה יובל שירתה בנח”ל ובני גיא עמד לפני גיוס. שני הילדים הצעירים יותר היו בחרדה מאזעקות ה”צבע אדום” ומנפילות הטילים לא רחוק מאיתנו. השכנה הציעה שכדאי שנאסוף דברים לחיילנו בחזית. כל הנשים בשכונה התחילו לארגן כל ציוד שנראה שהיה יכול להקל על החיילים – תחתונים, גרביים אפורות, שוקולד, שמפו. העמדנו את קופסאות הקרטון בשורות בחנייה, ולפני שאטמנו כל קופסה צירפנו ציור צבעוני של ילדי מיתר, עם ברכה לחיילים שיחזרו הביתה בשלום. הרגשתי שבאיזוהי דרך קטנה, גם אני תורמת.

בתי יובל הוצבה ב”חוליית הלוויות” בבסיס – הוטל עליה ועל חברותיה להגיע להלוויות חיילי נח”ל שנפלו, להניח את הזרים הרשמיים של צה”ל על הקברים, ואז לעמוד דום בהצדעה עד סוף הטקס. היו לה הוראות מאוד מפורשות: “אסור לנו להרכיב משקפי שמש, אמא”, הסבירה לי “אסור להקיא ואסור לבכות.”

כשהגיעה בשורת האיוב ששני חיילים מהיישוב הקטן שלנו נפלו בקרב (שניים!) מצאתי את עצמי עומדת בבית הקברות היישובי הקטן, פעמיים באותו שבוע(!) ליד אותן נשים שרק יום קודם לכן אספנו יחד תחתונים, כשאנו מביטות בהלם בקברות הטריים. אחד החיילים, נועם רוזנטל ז”ל, למד בגן עם בתי יובל. אני זוכרת אותו כילד בן חמש. זה עם המבט השובב בעיניים והתלתלים החומים.

בשבילי זו היתה נקודת שבירה. בעודי עומדת בבית הקברות, פתאום התחלתי לחשוב, למה? למה אנחנו צריכות להשלים עם המציאות הזאת, של מלחמה ומלחמה ועוד מלחמה? למה אנחנו, כנשים וכאמהות, לא יכולות להביא לשינוי? והתחלתי לחשוב שאולי יש דרך שנוכל לנתב את האנרגיות שלנו לא רק כדי לארגן משלוחים לחזית, אלא כדי להביא עתיד טוב יותר לילדים שלנו, לעשות משהו כדי להבטיח שהם יעברו את גיל שמונה עשרה.

עשינו חוג בית ל”נשים עושות שלום” אצלי בסלון במיתר, ולהפתעתנו הגיעו יותר מחמישים נשים. הקמנו את “נשים עושות שלום דרום”, הצומחת ומתרחבת מאז במהירות. הפעילות שלי בתנועה עוזרת לי מאוד להתמודד על הדאגה שלי לבני גיא, המשרת היום ביחידה קרבית, דאגה שמלווה אותי כל יום. גיא התגייס ב-15 באוגוסט, 2015. ליווינו אותו לבקו”ם, שהיה גדוש במשפחות ובבניהם, הנושאים על כתפם תרמילים ענקיים. פתאום הבנים נראו צעירים על כך. גיא התרגש ושמח להיפגש עם חבריו שהתגייסו יחד איתו לנח”ל, לאחר שעשו ביחד שנת שירות במסגרת תנועת הנוער העובד והלומד. הבנים נראו במצב רוח טוב, האמהות ממש לא. הן נראו עצובות ומודאגות. השתדלנו לא להסתכל אחת לשנייה בעיניים. איכשהו החזקתי מעמד, אבל כשהשם של גיא  היבהב באדום על הלוח האלקטרוני הגדול – סימן שעלינו להיפרד כדי שיעלה על האוטובוס לאסוף את המדים, הדם נזל לי מהפנים. חשבתי שאני הולכת להתעלף (ולא רק בגלל שהיה בחוץ ארבעים מעלות). הרגע הזה שאני מנופפת לו לשלום ומלווה אותו במבט עד שהאוטובוס נעלם במעלה השביל. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. וברגע הזה הבנתי שתפקידי כאמא רחוק מלהסתיים. הבנתי שכל הקורנפלקסים שהגשתי לארוחת בוקר, כל נעלי הספורט שקניתי, כל ישיבות ההורים בהן השתתפתי לאורך השנים, אינן מספיקות. יש לי גם מחוייבות אמהית נוספת, שעוד לא נגמרה: אני חייבת לגיא, לבנותיי יובל ונעמה ולבני אסף המתגייס בשנה הבאה, לעשות הכל כדי שיהיה להם עתיד במדינה הזאת. כדי שיהיה להם עתיד, נקודה. ברגע שחזרנו מהבק”ום, עליתי על אוטובוס לירושלים, כדי לצום עם חברותיי בתנועה באוהל הצום שהקמנו מול ביתו של ראש הממשלה נתניהו. כדי לדרוש הסכום מדיני שיביא קץ למעגל הדמים. לא שהיו לי הרבה אלטרנטיבות. זה היה או זה, או להיכנס מתחת למיטה ולבכות.

הפעילות שלי ב”נשים עושות שלום” ממשיכה להוות עבורי מקור לכוח ולעידוד, כשאני משתפת פעולה עם נשים חזקות ונחושות שלא רואות בעיניים. נשים שמסרבות לוותר. כשצעדתי עם עשרים אלף נשים בירושלים בצעדת התקוה לפני שבועיים, באמת חשתי תקוה. ואף אחד לא יכול לחיות בלי תקוה.orly gold

כל שישי בבוקר, אני יוצאת עם חברותיי במיתר לצומת שוקת. אנחנו קושרות סרטי תכלת על הידיים ומניפות את שלטי ה”דרושות הסכם מדיני” שלנו לעבר התנועה החולפת בכביש. חלק מהנהגים צופרים לנו לאות הזדהות. ויש גם כאלה שצועקים: “בנות, לכו לשתות קפה!” ואז אני חושבת לעצמי: זה בעצם כל מה שאני רוצה – ללכת לשתות קפה. והבטחתי לעצמי שביום שיהיו לנו חיים נורמליים במדינה הזאת, אני מניחה את השלטים ומתירה את סרטי התכלת, ומבלה את כל הימי שישי בבוקר שלי מעתה ואילך בלשתות קפה (צ’אי לאטה, בבקשה).