למידה מנגורנו-קרבאך עבור ישראל ופלשתין: האם קונפליקט בלתי פתור הורס את הדמוקרטיה? / דליה שינדלין, מכון מתווים, דצמבר 2016

 

  • הקדמה

 

בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, אזרבייגאן  וארמניה  פרשו   מברית המועצות בסיכוי לדמוקרטיה עתידית. עשרים שנה מאוחר יותר, שתי המדינות נמצאות בכיוון ההפוך. שני עשורים של קונפליקט בלתי פתור, קונפליקט צבאי, אתנו- לאומני, טרטוריאלי על נגורנו-קרבאך (“קרבאך”) גרמו לשליטה על האספקטים החברתיים בשתי המדינות. האיום התמידי של  הסלמה צבאית, אקטיבית או רדומה, וכן ההתנגדות לפתרון פוליטי גרמו לעומס משמעותי על הפיתוח הפוליטי דמוקרטי בשני המקומות.

השילוב של התחרות בין נרטיביים עתיקים ופגיעות מודרנית, בכך  קרבאך  דומה  מבחינות רבות לקונפליקט הישראלי פלישתיני.

רצוי לחקור שני  קונפליקטים אלו לא רק למטרות השראה, אלא, בהשוואה של שני קונפליקטים עיקשיים, בלתי פתירים ולעיתים קרובות אלימים,   אני שואפת לזהות, בראיה מרחוק, את האספקטים התורמים לקבעון הפוליטי, להסלמה או להתפתחויות שליליות אחרות. מאמר זה  מחפש  למידה יישומית  הממתנת את ההשפעות של הקונפליקט  גם במצבים בהם לא קיים תהליך של שלום.

נקודת החיכוך העיקרית המשותפת לישראל-פלשתין ולקרבאך נוגעת בקונפליקטים בהם צד אחד אינו מוכן לחלוטין לקבל את ההגדרה העצמית של השני, אם במלים ואם בפעולה. בכל אחד משני הקונפליקטים, הסטטוס הגיאופוליטי של השטחים בויכוח אינו יציב, שוחק את הסטטו-קוו הפוליטי – ישראל התרחבות ההתנחלויות, הארמנים מעמיקים את אחיזתם באזורים הכבושים של אזארביגאן. בכל הקונפליקט חדרי-ההדהוד החברתיים בשני הצדדים מחזקים עמדות נוקשות חסרות פשרות.

במבט ראשון  האופי הדמוקרטי של הישויות בשני קונפליקטים אלו, נראה קשה להשוואה. אזארביגאן וארמניה השתיכו לשעבר לרפובליקה הסוביטית, ונאבקו למען שינוי. ואילו ישראל  היא  במהותה תרבות של דמוקרטיה. אבל מבט מקרוב בכל אחד מהאזורים מראה קונפליקטים ארוכים אשר יותר ויותר אינם תואמים נורמות דמוקרטיות, גם כאשר נורמות אלו נראות חזקות על פני השטח.

מאמר זה בוחן את הקשר בין הקונפליקט הבלתי פתור והחיים הפנימיים הפוליטיים/חברתיים של כל אחת מהחברות.הקשורות בקונפליקט בקרבאך, אלו תובנות ניתוח זה מביא לישראל ולפלסטין. המאמר מתמקד בעיקר בדינמיקה הפנימית ורק באופן מינימאלי נוגע במימדים בינלאומיים של שני הקונפליקטים, זאת, מאחר  והסתכלות זו  נראית התחום הרלבנטי ביותר להשוואה, כפי שברצוני להדגים בהמשך.

 

  • רקע לקונפליקט נגורנו-קרבאך

 

קרבאך הוא שטח קטן שבו כ 150000 איש, הנמצא בתוך הגבולות המוכרים בינלאומית של אזרביגאן המודרנית. עוד מלפני המאה ה 20 הארמנים  היוו את  הרוב באזור זה, עם מעוט אזרי משמעותי מאז שנות ה-90.

בתחילת שנות ה-20 בסדרה של משאים ומתנים מסובכים, יוסף סטלין נתן את קרבאך לאזרביגאן ולא לארמניה. זאת בסטטוס מיוחד של “אובלסט אוטונומי” (מושג רוסי של יחידה אדמיניסטרטיבית מחוז, חבל) בתוך הרפובליקה האזרית. הארמנים ראו בהחלטה של סטלין טעות הסטורית בלתי נסבלת, ובמשך כל המאה ה-20 ניסו לסנגר לעיתים אף באופן אלים, על איחוד עם ארמניה. לקרבאך  עוצמה רגשית חזקה ביותר כמרכז ספירוטואלי, דתי ומיתי עבור הזהות של האומה הארמנית. בסוף שנות ה- 80, עליית הלאומיות באזור והתפוררות    ברית המועצות, גרמו להפגנות מסיביות של ארמנים לאיחוד גם בירבן וגם בקרבאך. האלימות פרצה כנגד שני הצדדים, עם בריחה של אנשים משני הלאומים (האזרים ברחו מארמניה ולהיפך). הכאוס פרץ, האוכלוסיה הארמנית שבקרבאך הכריזה על עצמאות באופן חד-צדדי ופרצה מלחמה בקנה מידה מלא בין 1991-1994. כ 25000 איש נהרגו ולמעלה ממליון הפכו לפליטים 75% מהם אזרים. עם ציוד צבאי רוסי, הכוחות הארמניים זכו בשליטה דה פקטו על קרבאך ותפסו קרוב ל -7 טריטוריות, הנחשבות לכבושות. עד היום אף מדינה אינה מכירה בהכרזה העצמית לעצמאות של קרבך.

מאז הפסקת האש ב 1994,  מתעוררות התפרצויות של הסלמה לאורך “קו המגע” שבין קרבאך לאזרביגאן. באפריל 2016, פרץ האירוע האלים ביותר, למעלה מ 200 איש נהרגו משני הצדדים. משאים ומתנים דו-צדדיים ותיווך בינלאומי ארוך טווח ע”י קבוצת מינסק, במסגרת של הארגון לבטחון ושותוף באירופה OSCE –נכשלו. אזרביגאן מסרבת לכל פשרה באשר לשליטתה בקרבאך (זאת למרות שהשליטה דה-פקטו שם היא של ארמניה), ואילו הארמנים דורשים לפחות  עצמאות – עם אפשרות לאיחוד עם ארמניה בטווח הארוך.

כמו בישראל-פלסטין, קרבאך נפלה לקיפאון או “לניהול קונפליקט” ולא לחיפוש פתרון, זאת כאשר קיים איום באלימות, בעיקר סביב אזורי ” קו החוזה”. יותר מכך הקונפליקט שולט בחיים הפוליטיים בארמניה וגם באזרביגאן – שתיהן סובלות מאי-תפקוד של רמות שונות של המערכות הפוליטיות   והאדמיניסטרטיביות הקשורות בקונפליקט.

 

  • נושאי ההשוואה   

 

למרות שהקונפליקט בשני האזורים הוא אתנו-לאומי/דתי, הכולל גם ויכוח על שטחים וריבונות,  קיימים הבדלים רבים. הקונפליקט בקווקז הוא בין שתי מדינות ריבוניות, וההיסטוריה על השטח הנתון בויכוח שונה מהשטחים הכבושים בטריטוריה הפליסטינאית, שמעולם לא היו בריבונות ישראל.   אולם פרק זה עוסק  בנקודות  ההשוואה בעיקר בקשיים לפתרון ובהשפעות של אי-הפתרון. הקשיים כוללים אי-הסכמה על נושאים שהם בליבת הקונפליקט, והתפקיד המורכב של שחקנים בינלאומיים. ההשפעות של חוסר-פתרון כוללות התחמשות מתמשכת,  התמשכות המשימה של התחפרות ארמנית בשטחים הכבושים הנוספים, וכמעט אורינטציה יחידנית של כל חברה לקראת נצחון בקונפליקט אשר לדעתי תורם לחסר  ולשחיקה רצינית של הדמוקרטיה.

  1. הנושאים המרכזיים בקונפליט: הגדרה עצמית, פליטים ושטחים כבושים.

הסטטוס של קרבאך הוא בעיה בסיסית הקשה לפתרון: אזרביגאן דוחה לחלוטין פרישה מהריבונות בטריטוריה, היא רואה בכך צעד לקראת ניכוס השטחים ע”י ארמניה. הויכוח אם כן שונה מהטיעון הישראלי לכיבוש המתמשך של הגדה המערבית ועזה, אולם המעצור לפתרון הוא משותף. הגישה של אזרביגאן היתה להציע אוטונומיה רחבה   לקרבאך במסגרת של ריבונות אזרביגאנית. בדומה לפוליטיקאים  מהאגף הימני בישראל  המתנגדים במפורש כנגד מדינה פליסטינאית, ומדברים על אוטונומיה מקומית במקום זו של שלטון עצמי עירוני. הגישה של אזרביגאן לא הביאה להתקדמות במשאים ומתנים, כמו כן יש לציין כי במשך שנים סרביה השתמשה באותם המינוחים כמו אזרביגאן לגבי החזון שלה ( לגבי סרביה) לגבי קוסובו. וזה לא מנע את העצמאות המוכרת לכל של קוסובו כיום.

גורם מפתח נוסף היא הבעיה של יותר מרבע מליון פליטים אזארים ועקורים אחרים (IDF) אשר ברחו מקרבאך וארמניה במשך המלחמה. התוכניות הבסיסיות לפתרון כוללת את העקרון של החזרת האזארים העקורים. התפיסה של החזרת הפליטים הפליסטינאים מ 1948 היא כמובן מעצור קוצני בקונפליקט הישראלי-פליסטינאי. בשני המקרים המתח בין החוק הבינלאומי והשאיפה הפנים –קהילתית לחברות בעלות רוב –אתני הופכות את החזרה למושג מאיים (עבור הארמנים ועבור היהודים הישראלים).

גורם מאפיל נוסף הוא הסטטוס של שבע הטריטוריות הכבושות  הסמוכות לחבל קרבאך, אשר נתפסו ומוחזקים ע”י הכוחות ארמנים  מאז המלחמה.ההנחה הבסיסית בין צופים מבחוץ ( וברור שעבור האזארביגאנים) היא שאזורים אלו חיבים להחזיר אותם לריבונות אזארית. ההחלטות שלמועצת הבטחון של האו”מ  נשמעו כבר בזמן המלחמה, עד ההצהרות שהושמעו לאחרונה ע”י שר החוץ הרוסי לברוב. אולם ההסטוריה הארמנית וההתבצרות שלה באזורים אלו מביאה לכך שהסיכוי לחזרתם בעתיד הקרוב הופכת ליותר ויותר מורכבת.

ניתן לסכם את התצפיות על בעיות ליבה חופפות אלו: ההצעה לאוטונומיה ללא הגדרה- עצמית לקרבאך הארמנית לא קידמה את הפתרון, ונכשלה במקרה של קוסובו.  מובן כי לפליטים יש את הזכות לחזור, באופן הניתן למשא ומתן. ושטחים שגורמים בינלאומיים רואים בהם כבושים מצופה כי יוחזרו.

בהקשר הישראלי- פליסטיני, נראה כי אוטונומיה חלקית לפליסטינים לא תעבוד, כפי שלא עבדה עבור קוסובו וגם לא עבור קרבאך. העקרון של החזרת פליטים יש להפנימו, גם אם לא ייושם במלואו, או שיש להשיג תוצאות אחרות באמצעות משאים ומתנים, תוצאות שהן עדיפות על יישום מלא.  אולם לא ניתן להתעלם ממנו. קימים תקדימים במשאי ומתנים בין ישראל לפליטינים למציאת מיגוון של פתרונות שחלקם גם כללו החזרה של מספר  סמלי של פליטים. אולם הקו הנוקשה של הסביבה הישראלית מוביל לדחיה של הדברים. בנוסף, הקהילה הבינלאומית לעלם לא תוותר על הציפיה שאזורים הנמצאים בכיבוש צבאי יוחזרו לריבונות או שיקבלו  שליטה אזרחית  מלאה.  

אלמנטים אלו הם בלב הקונפליקט של קרבאך. הם אינם ממצים אולם באם יושג הסכם לגביהם ניתן יהיה להסכים על טיוטות של הצעות לפתרון אספקים מרובים  נוספים.

  1. דיפלומטיה, משא ומתן, תיווך בינלאומי – שלא הצליח

הקהילה הבינלאומית השקיעה אנרגיה מרובה בסדרה אינסופית של משאים ומתנים, ע”י קבוצת מינסק בחסות של OSCE.  ההחלטות של מועצת הבטחון של האו”ם  התקבלו אולם נשארו ברמה ההצהרתית (ארבע החלטות כאלו דורשות את ההחזרה של השטחים הכבושים), אולם לאי- יישום היו מעט מסקנות. אולם הפרמטרים הבסיסיים הונחו, רופפים ובלתי פורמליים נקראו על שם יוזמות שונות. עקרונות מדריד (2007), תוכנית קזן (2011), ולאחרונה תוכנית לברוב (2015). הן למעשה וריאציות על הנושאים המוזכרים בתחילת המאמר: מידה של אוטונומיה או סטטוס של “תקופת בינים” לקרבאך – המבטלת את כל ההחלטות על עצמאות, החזרה של השטחים הכבושים ( כלומר, נסיגה של הכוחות הארמניים) והקלות לפליטים/  IDF ואפשרות  לערבון בינלאומי או  משימה של עשית שלום. במילים אחרות המתווה העיקרי  “ידוע”- כפי שלעיתים קרובות נשמע בישראל ובפלסטין בהתיחסות לפתרון של שתי מדינות, כאשר הפרמטרים של קלינטון (2000), ה Quartet Road Map (2003) והיוזמה של ג’נבה (2003) הובילה רבים להניח שהפתרון הוא בעיקרו “ידוע”, במידה והצדדים רק ימצאו את דרכם בתהליך. אולפ נראה שאין מספיק תמריץ או רצון פוליטי של המנהיגות הפוליטית בשני הצדדים להגיע לשם לןסר רצון הנתמך ע”י עמדות סכום-אפס של הציבור (כפי שמפורט בהמשך).

  1. תרבות הדחיה

כל קונפליקט כולל עמדות שליליות על היריב. אולם בקווקז, מאמצים עמדות אפייניות לקונפליקט באופן אוניברסאלי, כל צד מפגין דחיה מוחלטת של השני, ללא שונות. עמדות של התנגדות, בקורת עצמית, פיוס – הן נדירות.

ארמניה  רואה את אזרביגאן כ”אומה צעירה” ללא דרישה לאומית משמעותית על קרבאך מעבר לטעות הסטורית. הנראטיב הארמני מקשר בין אזרים והטורקים, מקשרים אותם עם השמדת העם ב 1915 ורואים את האלימות האזארית של שנות ה-80 וה-90 כהמשכה. בקורת עצמית, הבנה סימפטית של האויב ולאחרונה שיחות על ויתור של שטחים נדחות על הסף.

הפוליטיקה של הפזורה , בעיקר בקרב הארמניים המאורגנים, היא נוקשה ומונוליטית ולעיתים קרובות תורמת לספור הלאומי שבבית.

האזרביגאנים רואים בארמנים כובשים המפירים את החוק הבינלאומי והורסים את האינטגרציה של הריבונות שלהם. מצטטים את הפעולות האלימות של הארמניים  לפני ובתוך כדי המלחמה כהוכחה לטרוריזם. נסיונות לעורר עמדות של  חלוקי דעות או של פיוס נתקלות בתגובות קשות. ב 2013, סופר אזרביגאני לאומי, זכה לבקורת קשה על ספר אשר נראה כמכיל בקורת-עצמית על הקונפליקט. נלקחו ממנו כל הפרסים בהם זכה, בני משפחתו איבדו את מקומות העבודה שלהם, פוליטיקאים איימו באלימות. אלקס גריגוריב, אשר עבד עבור הארגון האמריקאי לדמוקרטיה לאומית בדרום הקווקז, טען כי רגשות ועמדות  אנטי-ארמניים של נקמה החליפו את הקומוניזם כאידיאולוגיה השלטת באזרביגאן.

הגישה הארמנית היא תמונת ראי של הישראלים, שאצלם הטראומה ההיסטורית הקולקטיבית מהווה פילטר לראות פגיעות נוכחיות כאיום קיומי. כמו האזרביגאנים, הפליסטינאים רואים בכיבוש הישראלי כגורם על בחיים. זה עשוי להוביל לגישות רדוקטיביות, מיקוד בישראל כמקור לכל התחלואים של החברה שלהם, והמטרה לכל עוינות. כל הצדדים מחפשים עובדות, ומפרשים את ההתפתחויות, כך שהדימוי שלהם על האחר – מאושר.

אולם, בניגוד לקווקז, החברה  הישראלית והפליסטינאית מגלות מיגוון משמעותי  של קהילות פוליטיות. בפוליטיקה יש את בעלי הקו- הנוקשה והמתונים הדוגלים בכוח צבאי בניגוד לדיפלומטיה. במקביל, לחברה משני צידי המתרס יש ניצים, יונים, קיצונים, מתונים, ובעלי חשיבה עצמאית, עם ויכוחים בין המחנות באמצעות מיגוון אמצעי המדיה של החברה האזרחית באזור ובחו”ל.

מכאן, מאחר ואף צד אינו מצטיין בפתרון קונפליקטים, נראה כי לישראלים ולפלסטינאים סביבה  פורה יותר לשיתוף פעולה וחשיבה יצירתית, אנשים המעוניינים בכך יכולים לזהות עצמם בהתאם ולמצוא אחד את השני מבין המסגרות המרובות הקיימות. קימות דרכים רבות לפעולה להשגת השלום או דה – הסלמה. לעיתים פעולות של האזרחים תורמות לשינוי במדיניות, או נותנות לגיטימציה לאופציות מדיניות – כמו התנועה החברתית הישראלית “ארבע אמהות” אשר עזרה ביצירת לחץ על   הממשלה הישראלית לסיים את הכיבוש בלבנון. או היוזמה של ג’נבה , אשר הפכה את האופציה של שתי מדינות לפופולארית, במשך התקופה הגרועה ביותר של שנות האינתיפאדה השנייה. ועד ליוזמה הישראלית פלסטינאית אשר הוצגה לאחרונה, התומכת במודל הקונפדרציה לאזור.

האזרביגאנים והארמנים עשויים להיתרם מההבנה שלישראלים ולפליסטינאים יש מרחב חברתי ופוליטי המצדד בעמדות פייסניות, הזיכיון הדרוש לשלום ממשי ואסטרטגיות חדשות לשבירת הסטטוס-קוו. אלו עשויים להעצים כל מנהיגות עתידית בחתירה לשינוי. אולם התנאים למיגוון כזה בדעות הוא מדד אשר בעיקרו חסר בקווקז. ועשוי להיות יותר ויותר מאיים גם בפלסטין וגם בישראל.

  1. מיליטריזציה, הסלמה וזחילת השליחות mission-creep

שני הצדדים נמצאים עמוק במעגל האלימות. המלחמה בקרבך הסתיימה ב 1994 עם שבית הנשק, אולם כל שחקן רואה עצמו כמנצח. לאחר המלחמה, , מרבצי הנפט בים הכספי נתנו לאזרביגאנים תחושה מוגברת של עוצמה כלכלית, כספים שמהנהיגות שפכה להתחמשות, לא ברור עכשיו מה תהייה  המשמעות של הנפילה במחירי הנפט. רוסיה ממשיכה למכור נשק לשני הצדדים. במקביל, ישראל , השקיעה הון עתק אקונומי וחברתי  בצבא. התעשיה הצבאית היא חלק אינטגראלי מהכלכלה הישראלית, מכירות הנשק גברו עם כל הסלמה (כולל לאזרביגאן).

המיליטאריזם, ההון החברתי וההוני המושקע בכך, תורמים לעמדות של מוכנות להסלמה, אלא הם גם מהווים מעמסה על ההתפתחות הדמוקרטית, אותה אנו חוקרים בחלק הבא של המאמר.

בשני הקונפליקטים היתה הסלמה בתקופה האחרונה (2014 ישראל-פליסטינים, 2016 בקרבאך).בנסף כפי שטענתי במקום אחר, אף אחד מהקונפליקטים אינו ממש מוקפא, ואף סטטוס-קוו  הוא לא יציב. השלטונות הארמנים פועלים ללא לאות להגדלה, ליישוב ומתן משמעות הסטורית לחלקים הכבושים, מה שלורנס ברוארס LAURENCE BROERS קורא “זחילת המשימה” “MISSION CREEP”  – אשר בבירור חופף לקונפליקט הישראלי – פליסטיני, עם הרחבת  ההתנחלויות בשטח C של הגדה המערבית. בשני המקרים, הסלמה מסוג זה דורשת השקעה לאומית ו/או דתית באדמות עליהן יצטרכו לוותר. התצפית של כולם היא בנאלית: כל זמן ששני הצדדים נותנים עדיפות ראשונית לאספקט הצבאי של הקונפליקטי באופן כלכך בלעדי, יותר ויותר אלמנטים מהחברה והכלכלה הופכים לתלויים במרכיב הצבאי:   מעדיפות פוליטית  ופיננסית, להון חברתי ולכידות. וככל שכל צד משקיע רגשית בבעלות על האדמה האמורה לקדם את השלום, כן לא תעלה השאלה של ויתור. והצד הנגדי בקונפליקט צודק  בתפיסה של צעדים אלו כנוגדים את השלום.

  1. ההשפעה על הדמוקרטיה

אזרביגאן הופכת לאב-טיפוס של החברות הפוסט-קומוניסטיות סמכותיות.

ב 2016 “בית החופש” “FREEDOM HOUSE” קרא לה באופן בוטה “לא חופשית”, תוך ציון הדרדרות חמורה ב 2015. סקרים באזרביגאן מ 2011-2013 הראו שרוב הציבור מסכים שדמוקרטיה היא דרך הניהול הטובה ביותר, כיום אזרביגאן אינה מרשה עוד לקיים סקרים, והנשיא האזרביגאני, השולט זמן רב להאם אליב LLHAM ALIYEV זכה ב”פרס” כפוליטיקאי המושחת ביותר  של שנת 2013. עתונאים, אקטיביסטים לזכויות אדם ודמויות באופוזיציה – עפ”ר מוכנסים למאסר- לעיתים בטיעון כי “ריגלו למען ארמניה”. המצב בארמניה טוב יותר אך באופן שולי. FREEDOM HOUSE  מדרג המצב שם כחופשי באופן חלקי . למעשה השחיתות והאי כשירות הממשלתית יוצרת גלים של אי שביעות רצון גם שם. הנשיא הנוכחי סרז’ סארגאן SERZH SARGSYAN טיפח תרבות פוליטית סמכותית מאז היבחרו ב 2008, כולל הבחירות החוזרות  שהיו במחלוקת ב 2015.

באיזו מידה מצב זו הוא תוצאה של הקונפליקט? לפני עשור היה ברור שלאחר הניתוק מברית המועצות שהכיוון הדמוקרטי המתפתח באזרביגאן, נופל טרף לשיני הקונפליקט. הכוח הביצועי אוחד, הפוליטיקאים התחרו על עמדות נוקשות לגבי הקונפליקט.  “הסוגיה הקרבאכית היא…  נוצלה ע”י השלטונות  על מנת להצדיק את   הדיכוי הקיצוני של המחאה  בבחירות. השלטון כל הזמן עורר את הצורך ליציבות חברתית, בטענה כי הההפסד במלחמה של אזרביגאן  נובע מאי שקט בבית. עשור לאחר מכן, תהליכים אלו רק העמיקו. הקונפליקט  שלגביו קימת  מודעות ציבורית, האזרביגאנים אומרים ” הויכוח הבלתי פתור על הטריטוריות” הוא הבעיה המרכזית, בכל השנים בהן הוא נבחן (2008-2013), הקודמת לאבטלה ולעוני. רגשות אנטי- ארמניים כיום, מצדיקים שלטון לא-דמוקרטי – (הממשלה) נאמר, “יש לנו מלחמה, הטרטוריה שלנו באיום” אומר גריגוריבס Grigorievs.

הנפילה במחירי הנפט השנתים האחרונות גרמה לתוצאות כלכליות חמורות.

בתגובה, ” במקום לפתח תעשיות אחרות, הם מוציאים על הצבא, ןמעודדים את הקונפליקט”, הוא אמר, ומתייחס להסלמה של אפריל 2016. הקונפליקט אם כן נראה כמעורר שלטון לא-דמוקרטי, בזמן ששחיתות, מעוררת שלטון לא אפקטיבי המאמין שהקונפליקט עשוי לתמוך בשלטון.

בארמניה, הנשיא סרגסיאן Sargsyan שאף לאזן א חוסר היכולות שלו מבית ע”י טיפוח הקשרים עם רוסיה. הסלמה בקרבאך – כולל פרובוקציות ארמניות – נוצלו על מנת לשיג תמיכה רוסית: ” התמיכה הכלכלית והיכולות הכופות שהשלטון הארמני קיבל מרוסיה מותנה בחלקו על כך שארמניה עומדת בפני איומים בטחוניים אמיתיים. היוצרים אוירה מתמשכת של משבר בדרום הקוקז ועי”כ משחקת ישירות לידיו של סרגסיאן. למרות זאת בקיץ 2016 אלפי אנשים התכנסו ברחובות סביב התנגדות פוליטית אולטרה ארמנית לאומית. ” הנרטיב היה: הממשלה חלשה אך לפחות הצבא חזק כנגד התקפות האזרביגאנים” אמר מומחה לקונפליקט. ואז המלחמה באפריל עוררה שמועות שעשוי להיות כי טריטוריות  נשמטו מהשליטה הארמנית, סודקים את הנרטיב ומעוררים חוסר שביעות רצון גלוי. אולם יש מקום להאמין כי האופוזיציה לשלטון הארמני הנוכחי שואפת למנהיגות יותר פייסנית: נראה כי הציבור בארמניה ובאזרביגאן כועס על הממשלות שלא המשיכו עם העימות של אפריל 2016. האוירה בארמניה היא כיום בפירוש נגד ויתורים.

מצד אחד הקונפליקט נתפס כפוגם בפיתוח הדמוקרטי בשתי החברות, באמצעות  ריכוז של   כוח מופרז בידים של מנהיגים בודדים, מיליטריזציה מופרזת  והנצחה של פוליטיקה אתנית במקום עקרונות אזרחיים.

קספרסן Caspersen (כמו אחרים) מציין שהמלחמה התרחשה  באזור בתקופה של  תחילת ההתפתחות של  הנטיות הדמוקרטיות, אולם מראה   כיצד שני הצדדים ראו “היפוכים” לאחר המלחמה באמצעות תהליכים דומים שצוטטו:  הריכוז של הכוח,  תפיסת  רפורמות חברתיות וכלכליות  כבעלות חשיבות משנית עקב החיוניות של הקונפליקט הטרטוריאלי הבלתי פתור, והעלאת החשיבות  של התחרות הפוליטית.

ביחסים דו-צדדיים אלו שבין הקונפליקט הממשיך ללא סוף  והדמוקרטיה שכמעט ואינה קימת לעומת מה שקיים בישראל ובפלסטין? במבט ראשון המצב אינו ברור. אזרביגאן וגם ארמניה החלו את חייהן כרפובליקות סוביטיות, עם תרבות ודמוקרטיה שאינה משמעותית, אשר מיד הושעתה למען מטרות המלחמה. ישראל נוסדה מלכתחילה  כבעלת אופי סוציאל-דמוקריה מערבי וכבעלת חיים פוליטיים  סןערים. האומה הפליסטינאית נולדה לתוך שלטון זר דומיננטי. הפליסטינאים חוו תקופות של קדמה לתוך דמוקרטיה והאנשים מתגעגעים למערכת כזו אולם חסרים עצמאות בפועל או דה-יורה, הדמוקרטיה הפכה להיות רחוקה יותר ויותר. השתלטות החמאס על רצועת עזה ב 2007 חיסלה את הנורמות הדמוקרטיות של השנים האחרונות, הפתח הידוע כבעל נטיות דמוקרטיות יותר הפך ליותר ויותר סמכותי בגדה המערבית, שם במעצר ומאיים על עיתונאים ובעלי בקורת פוליטיים, דוחה  הבחירות מכל סוג שהוא לעשור ויותר.  השחיתות פורחת. ההחרבה הנמשכת של   החברה הפליסתינאים באמצעות הכיבוש הישראלי,  הכיבוש  שאינו פונקציונאלי, השלטון הפליסתינאי המוגבל אינו מצליח לפתח נורמות דמוקרטיות אשר בוודאי יתרמו לפתרון הקונפליקט.

לישראל יש גם צד אפל להסטוריה הדמוקרטית שלה, הקשור ישירות לחיים בקונפליקט. למעשה, גם מדינה זו עם היווסדה הלכה מיד למלחמה: ישראל פיתחה תחושה של משבר אשר למעשה ממשיכה עד היום, לאחר המלחמה הראשונה ב 1948 היא  ביססה  ממשל צבאי על המיעוט הגדול ביותר שבה למשך  20 שנה. כ -6 חודשים לאחר שהסתיים  הממשל הצבאי  הכיבוש של האומה הפליסטינאית החל. לאחר ש 3  דורות של ישראלים שרתו (או חיו עם)  שלטון של כיבוש צבאי שאינו-דמוקרטי, ישראל כיום מגדילה גם אם בהדרגה, מתפשרת על הנורמות הדמוקרטיות גם בחברה האזרחית. מאז 2009 מבול של חוקים נתפר כמעט במטרה בלעדית לדיכוי ביטוי פוליטי הקשור לקונפליקט, או לשים את האויב במרכז המטרה. אמצעים אלו מלווים ברטוריקה לאומית לעיתים קרובות גזענית מהאליטא הפוליטית בהקשר לנושאים הקשורים לקונפליקט – מה שדוחף את הציבור להקריב נורמות דמוקרטיות לחיזוק העמדה הלאמנית היהודית.

 

  1. למידה והמלצות

ראשית, הדמיון במהות הקונפליקט מזכירה לנו שאף צד אינו יחודי. הסוגיה המרכזית של סטטוס  ושליטה בין האזרביגאנים והארמנים בקרבאך הוכחה עד כה כבלתי ניתנת לפתרון באמצעות “אוטונומיה חלקית” וגישה זו גם לא תביא לסיום הקונפליקט עם הפליסטינאים, למרות השאיפה של מנהיגים ישראלים לדחות את הגישה של עצמאות מוחלטת. בשני המקרים, קבוצות מסוימות ביטאו פתיחות לרעיון של קונפדרציה, גישה חופשית להפרדה השומרת על קשר מסוים בין הישויות, אשר עשויה לספק את הצורך בשליטה. אלם הרעיון לא קיבל קשב רחב  מעושי המדיניות בכל צד. אפשרות אחת היא להמשיך ולחקור   כיצד זה עשוי לפעול  במציאות.

בשני המקומות החברה הבינלאומית חיפשה אמצעים להפחתה בהסלמה והשקיעה מאמצים בקידום השלום. אולם למרות המאמצים של מדינות רבות  בקבוצת מינסק, הנושא נופל מחוץ לרדאר הבינלאומי. חסרות תוצאות לכשלון ההצעות של האו”ם, יחד עם התערבויות של מדינות בודדות המנציחות את הקונפליקט, כל אלו יוצרים סתירות נצחיות למטרה של הפחתה בהסלמה. מאחר והפעולות של המדינות הבודדות מבוססות על האינטרסים שלהן וקשה להאמין שהדבר ישתנה, הגופים המטה-מדינתיים של החברה הבינלאומית צריכים לפתח מכניזמים טובים יותר ליישום המדיניות שלהם. זה רלבנטי במיוחד לתקופה של כתיבת מאמר זה עם ציפיה למועצת הבטחון החדשה של האו”ם פתרונות לקונפליקט הישרלי- פליסטינאי. אולם זה גם משקף את הרלבנטיות של החלטות האו”ם הקודמות לגבי הקונפליקט הישראלי-פליסטינאי(כמו 194 ו-242), שיש להן חשיבות קונצפטואלית אך מעולם לא יושמו. מצבים אלו שוחקים בפועל את  הסמכות והלגיטימיות של האו”ם. התצפית השנייה מתיחסת לקוטביות הגדולה שבעמדות הציבור והשיח שבין הצדדים בקונפליקט. מרבית האזרביגאנים והארמנים כבולים בנרטיבים לאומניים ובהתנגדות לויתורים, שלא לדבר על פיוס, הנראה כבלתי נתפס כלל. ואילו ישראל ופלסטין השיגו שלום, מגוון של דעות ושיח חברתי הובילו לתנודות בריאות של המדיניות לאורך השנים: שני הצדדים לפחות מבחינה רטורית קיבלו את הפתרון של שתי מדינות, זאת בניגוד לשלילה מוחלטת של השני. הקוקז עשוי ללמוד כי תרבות של שיח היא חיונית, היא בלתי אפשרית בחברות פחות דמוקרטיות, במצב זה על קבוצות הפזורה לאפשר יותר  שיח בו דעות שונות חלוקות.

תרבות של שיח בקורתי מותנית בפיתוח תרבות דמוקרטית. אולם האבולוציה הפוליטית בכל הצדדים בשני הקונפליקטים סובבת רבות מיליטריזציה וחימוש. החיים הכלכליים באזרביגאן ובישראל לפחות שזורים בתעשיות הקשורות בקונפליקט. עובדה זו תורמת להסלמות צבאיות תקופתיות. וזה בוודאי יקדם את החיים החברתיים והפוליטיים לטווח הארוך ע” פיתוח חיים כלכליים שאינם קשורים עמוקות לתעשיה הצבאית.

ולבסוף, התרבות הדמוקרטית בקוקז נעצרה ואף מדרדרת ואילו בישראל היא מאוימת – ואילו היא דועכת לחלוטין בפלסטין. ברור כי מיליטריזציה גבוהה, מינוף בלעדי של הקונפליקט אשר או מסיח או מאפיל באופן פעיל על כשלונות השלטון, מספק הצדקה להסלמות צבאיות נוספות ונרטיב עוקף בטחון אינו תורם לנורמות דמוקרטיות. האוכלוסיה  מחזקת מצור מנטאלי ומצדיקה שלטון המנציח מדיניות של מצור. גם חברה עם מסורת דמוקרטית חזקה כמו ישראל חיבת ללמוד שאין היא מחוסנת בפני הסכנות של קונפליקט ארוך לתרבות הדמוקרטית.

מאמר שפורסם במכון מתווים

תרגום: דר’ ריטה אלוני, נשים עושות שלום