נעמה ברק וולפמן: לא קלה היא דרכנו, עוד רבה היא

 

נולדתי בשנת 1967, כמה חודשים לפני המלחמה ששינתה ללא הכר את ישראל. גדלתי בקיבוץ חצרים לזוג הורים צעירים ואידיאליסטים, שראו בחיי הקיבוץ חזון של הגשמה אישית וציונית. את ילדותי ונעוריי העברתי לסירוגין בקיבוץ ובארצות הברית, לשם יצאו הורי בשליחויות שונות, מטעם התנועה והקיבוץ. לכך השפעה ברורה וחזקה על המחויבות האישית שלי לתרומה לקהילה הסובבת, לאקטיביזם ולמעורבות חברתית. 

זיכרונות הילדות הראשונים שלי הם מארצות הברית של שנות ה 70 המוקדמות, שנים סוערות בהיסטוריה האמריקאית, שכללו מחאות נגד מלחמת ויאטנם, התעוררות הגל השני של הפמיניזם ושלביה האחרונים של תקופת ילדי הפרחים. את מלחמת יום הכיפורים עברנו בארצות הברית בעוד אבי טס ארצה וחבר לכוחות הלוחמים. אחד מסיפורי המלחמה שהוא אוהב לספר מתייחס למכתבים המצוירים שקיבל ממני, מעוטרים פרחים ופרפרים צבעוניים, לעומת  מכתבים מלאי מטוסים וטנקים בגוני אפור וחום, שקיבלו האבות האחרים בגדוד.

המודעות החברתית והפוליטית שלי התעוררה בתיכון, בפעילויות של חברת הנעורים בקיבוץ ובתנועת הנוער. אני זוכרת עד היום את הפעולה בה חידדתי את עמדתי ביחס לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. למדתי לראשונה לראות ולהכיר בקיומו של צד שני, לקבל ראיה מנוגדת לשלי.

לאחר השרות הצבאי עזבתי את הקיבוץ ועברתי לירושלים, לעשור של לימודים (לימודי רפואה שהפכו לתואר בפסיכולוגיה) ועבודה. בהמשך התמקצעתי בהנחיית קבוצות בגיל השלישי והרביעי, ושילבתי תוכנית בלימודי תרבות באוניברסיטה העברית. כיום אני גרה בלפיד, נשואה לרונן ואמא לענבר, אלה ונבו, בהם אני גאה עד בלי די. בשעות בהן אינני פעילה בענייני נע”ש, אני עוסקת בכתיבת סיפורי חיים ואלבומי זיכרון.

בנשים עושות שלום תמכתי מרחוק מרגע הקמתה לאחר מבצע צוק איתן, אך הצטרפתי לפעילות של ממש באוהל האמהות ב-2017, ומאז השתלבתי בשלל פעילויות . בהמשך ריכזתי, יחד עם לילך צור ומאוחר יותר עם זהבה איצקוביץ, את צוות מודיעין וסביבותיה, וכיום אני רכזת שטח ארצית, יחד עם יעל שטימברג. רכזות השטח, מתאמות את הפעילות של כ-30 קבוצות אזוריות הפרוסות ברחבי הארץ, מהגליל המערבי והעליון בצפון ועד הערבה ואילת בדרום, ומתאמות בינן לבין המטה המרכזי של התנועה. הפעילות בנשים עושות שלום מאתגרת אותי, מחייבת אותי להתפתח כאשה וכאדם. וגם – פשוט מהנה!

נשאלתי למה הצטרפתי לנשים עושות שלום? איך אפשר שלא?! לאחר מבצע צוק איתן, ועם התקרב מועד הגיוס של בתי הבכורה, התחוור לי באופן חד משמעי שהזמן אוזל. שאמירתו של בן גוריון על האם העבריה שצריכה לדעת שגורל בניה נתון בידי מפקדים ראויים, אינה מדויקת ומחייבת את התערבותנו. כי האמת היא שגורל בנינו ובנותינו נתון בידינו, בכיוון שנדרוש ממנהיגי המדינה שלנו ללכת בו. והכוון הוא זה של שלום, של תיקון, של שוויון ושותפות. לא קלה היא דרכנו, עוד רבה היא, אבל אנחנו עוד נגיע!