בחירות 2019 – אוהל האימהות, רשמים וסיכומים

סיכומי התנועה

19.3.19

#אוהלהאימהות עלה אתמול על גדותיו עם נשים וגברים שקראו איתנו - ״טוב לחיות בעד ארצנו״, עלה על גדותיו מהתרגשות ומתקווה, מעצב ומנחישות.
כשמיכל וגדיר שאלו "הקלו המים?" ידענו כולנו שיום יבוא בו תבוא היונה עם עלה הזית, יום יבוא והסכסוך המדמם יסתיים.
אחר כך האוהל התמלא עד אפס מקום, עוד ועוד נשים וגברים הגיעו לשמוע את ברכת השלום של זיאד דרוויש ונציגים נוספים מהרשות הפלסטינית.
יחד איתם בכינו כולנו כששמענו את לבנה קוקיא וחנה ברימר, שתי אימהות שכולות שיודעות שיכול להיות פה אחרת. וכשדנה אולמרט דיברה על תפקיד האימהות בספרות העברית, ידענו כולנו - אימהות, אחיות, בנות, סבתות, אזרחיות - ידענו מה תפקידנו.

15.3.19

לפני שבוע הקמנו את אוהל האימהות בכיכר רבין, כדי להזכיר שאנחנו לא מוכנות לחיות מסבב לסבב, כדי להזכיר את העובדה שבנגב המערבי הצבע האדום, השיגורים ובלוני התבערה כבר הפכו לשגרת חירום בלתי נסבלת. והנה, אתמול בערב חשו גם תושבי המרכז לשעה קלה את שגרת החיים היומיומית שבעוטף.

בשבוע החולף היו באוהל מפגשים, שיחות, דיונים, הוקרנו סרטים מעוררי השראה. הרגעים האנושיים האלו, המפגשים המרגשים - הם אלו שנותנים לנו כוח להמשיך, מזכירים לנו שאפשר גם אחרת, שמציאות של מלחמה היא לא גזירת גורל, מזכירים לנו למה קמנו מהכורסא לפני ארבע וחצי שנים.

חנה שמגיעה כמעט כל יום מערד, כיפאיה מעכו, אורלי מתל-אביב, רבקה מבית זרע, מנחם וחיה מתל-אביב, מנאר מלוד ועוד ועוד נשים שמגיעות לאוהל מידי יום לקבל את הקהל הרב, לשנות את המציאות

 

30.3 שולמית בן יון: אני רוצה לשתף בתובנות שלי משהייה של יום באהל וממליצה בחום לכל מי שעוד יכולה לעשות זאת עד ה 3.4, להרשם אצל חנה דגני או בקבוצת אוהל האמהות.

החוויה מורכבת - תיירים שמתלהבים ומפרגנים וישראלים מיואשים ולא מאמינים ביכולת שלנו לחולל שינוי.

השתדלתי להקשיב למיואשים ולחפש מענה מתוך מגוון הפעילויות שלנו שיכול להדליק אור קטן של תקווה או מקום למחשבה נוספת.

למי שאמר "הם מחנכים אותם לשנאה" ספרתי על אלפי הנשים הפלסטיניות שצעדו איתנו והביאו את החוויה החיובית למשפחותיהן,  על קבוצת מדריכים פלסטינים וישראלים שהתארחו באהל לפגישת תכנון מחנה קיץ לנוער ישראלי ופלסטיני, רק שם יכולים להכיר ולהוריד מחסום של פחד ושנאה.

לזה שאמר " אין עם מי לדבר משני הצדדים" ספרתי על הודא מחברון, על ועדה של אשף לקשרי ישראלים פלסטינים.

לזה שאמר "כל זמן שהימין בשלטון אין סיכוי", הזכרתי שאת השלום עם מצריים עשה הימין.

היו שאמרו, "אז העשייה שלכן חשובה"

היו שרצו  לשמוע עוד וספרתי על "חוק חלופות מדיניות" שזוכה להתעניינות וגיבוי אפילו בליכוד.

עברנו טראומה סוריאליסטית בעת ביקורו של בנט (לאחר שצפינו בו מפריח יונים לבנות בקרבת פינת הזכרון לרבין) ובמופע אימים  של פעיל אקטיביסט (ברק) שלווה בצעקות והשמצות. האהל הפך באחת מאי של ביטחון לסערת טייפון, תזכורת למציאות הפוליטית הסוערת  והאלימה סביבנו.

פתחנו את הראש בהרצאתה מעוררת המחשבה של ד"ר אוקי מרושק, על חינוך לדמוקרטיה ושלום.

בין השאר התייחסה למושג "שיכנוע" שכולל בתוכו "כניעה".

זה פתח לי את הראש לגבי המושג שאנחנו משתמשות "שינוי תודעה", שיש בו ציפיה שיקבלו את דעתנו.

אולי נכון יותר להגדיר כמטרה "פתיחת הראש לאפשרויות נוספות", מה שמאפשר בחירה בין חלופות.

לסיכום היום - הדוגמאות שנתתי לאנשים -  עודדו גם אותי, חוויתי תהליך של למידה ופתיחת ראש.

אז אני שוב ממליצה לכל מי שיכולה,  לבוא ולתגבר את הצוות המסור שמגיע מדי יום.

31.3 מיכל כצנלסון: בוקר טוב,  אני רוצה לפתוח את השבוע הזה במילים חמות. האוהל בכיכר הוא המראה שלנו. שלנו כתנועה וגם שלנו כחברה. משלב החשיבה המהיר ועד לפרטי פרטים של הביצוע היום יומי, שלעיתים הוא סיזיפי, ולעיתים פחות - זה אנחנו. לא קל להרים אף פרוייקט, ולא משנה כמה זמן הכנה יש לנו. הרוח של נשות וגברי התנועה שלקחו על עצמם להקים את האוהל וגם למלאו בתוכן, נושבת בין פתחיו, מזמינה את האמונה והתקווה שזה אפשרי וחשוב גם כשלא נוח. א/נשים רבים מקדישים שעות וימים באופן שמרגש אותי עד דמעות. בבית מול המחשב, באוהל מהבוקר ועד הלילה. כשראיתי את אורלי בסוף אחד הערבים האלה, אמרה: נו טוב, בירושלים לא היו ירושלמיות שגרו באוהל?...הפעם זה בתל אביב. והמשכנו לערום כסאות.

עוד קצת והאוהל יסתיים, ונסכם את פעילותו. מרגישה שאפשר לומר שיש לאוהל השפעה ותהודה שונה ומיוחדת בכל מקום בו הוא מוצב, שהפך למעין מותג שלנו. וכולי תקווה שהאוהל יגיע לעוד מקומות בארץ. כי הדרך עוד ארוכה, ודורשת אורך נשימה.

שבוע מוצלח לנו ושקט לתושבי ותושבות הדרום.

 

1.4 יואל אדמי : אני מרגיש צורך להוסיף את קולי לדיון הזה בתור אחד שנמצא לא מעט (בעיקר כאורח) באוהל.

בלי קשר לתוצאות או להשפעה (ואני בטוח שיש לאוהל הזה המון השפעה גם על מאות ואלפי האזרחים שעברו בו וגם על עשרות אלפי העוברים ברחוב בעל שעות היממה) זו פשוט תופעה מרגשת לראות את המסירות האהבה והתקווה שמופיעות באוהל בכל יום ושעה.. החל מהנשים שמותחות יריעות ומחזקות חיבורים באוהל דרך כל אלו שמנקות ומסדרות, דואגות לכיבוד ומארחות כל עובר אורח ומסבירות בסבלנות על נעש ועד הנשים שנחלצות להגיע בכל שעה, מבוקר עד לילה, ומכל פינה רחוקה בארץ ובכל מזג אויר.

כל הדבר הזה, שאני לא יודע אפילו איך לכנות אותו, יצטבר בסוף לאיזו מסה קריטית שתייצר עוד השפעה.. אם זה בנסיון התפעולי המצטבר שישמש אותנו בפעילות השטח הבאה ואם זה בנשים חדשות שנישבו בקסם הנעשי והצטרפו לתנועה והן אלו שיתנו אנרגיות נוספות להמשך ובוודאי בעלייה במודעות הציבורית לנעש (ודי אם אציין את זה שהפעילות הכי משמעותית בישראל הן לציון יום האישה והן ל-40 שנה לשלום עם מצריים נערכה סביב האוהל.. מה שמסמן אותנו כגוף משמעותי ומוביל במרחב הציבורי)

ובעיקר כל עשיה עדיפה על ישיבה בבית וקיטורים על המצב או ביקורת.. והזכיר זאת לנו באוהל הנכד לבית גנדי.. עלינו להיות השינוי  שאנחנו רוצות בעולם .. *ואת זה עושים בעשייה* ... וכל עשיה תורמת משהו בדרך למטרה.

שבוע טוב וחמים מהמעריץ מספר 1

יעל ברוידא בהט: אתמול בלילה, קצת לפני שהתפזרנו הביתה, הגיעו שני חבר׳ה צעירים דתיים, אחד מהם מבית אל. הם הביעו ספקות גדולים מאוד, דיברו במונחים של ימין ושמאל, של ויתורים וקדושת הארץ ועוד. ניהלנו שיחה נעימה שאת סופה אני לא יודעת כי הייתי צריכה לצאת הביתה לפני שהיא נגמרה. מה שממש שימח אותי היה שהשומר שלנו הצטרף לשיחה וגם הוא הסביר את עקרונות התנועה, חשיבות הגעה לפתרון מדיני מוסכם ועוד. נראה שהשהות הלילית באוהל גם היא עושה את שלה  

2.3

קרן: רימא היית נהדרת אמש, פרזנטציה מאד מקצועית , היית  מקסימה, רהוטה, מסקרנת ומלאה ברוח היזמות למטרת הסרת החסמים למען השלום וניצול הפוטנציאל הרב הטמון בשתפ וחיבור בין העמים.  האופטימיות , והאמונה שלך היו בולטים, היה ניכר שאת מאד מעריכה את ההזדמנות הנפלאה שניתנה לך על ידי נע״ש להשתתף במיזם כל כך גאוני - האקטון למציאת פתרונות להסרת חסמים בדרך לשלום - כחלק מהקונגרס הבינלאומי הראשון של נע״ש שהתקיים באוניברסיטת ת״א, וזכה לחשיפה ענקית בקרב סטודנטים  וצעירים רבים. רימא היה כבוד לשמוע אותך, את מרגשת ונותנת דוגמא מעולה לתקווה ולכך שהכל אפשרי 

יעל אדמי כותבת:

22.2.19

באוהל האימהות מול הכנסת ישבנו 72 ימים ולילות ודרשנו ממקבלי ההחלטות לדאוג לעתיד ילדינו ונכדינו. הכנסת התפזרה ואנחנו עוברות לכיכר רבין! שם נהייה יום ולילה - עד הבחירות, כי ככה זה אימהות, לא מוותרות. [יעל אדמי]

12.3

אתמול באוהל אמילי מואטי אמרה: ״חוק חלופות מדיניות תחילה זה החוק הכי חשוב ואעשה הכול כדי שזה יקרה״, בכנסת או מחוצה לה״.

14.3 -  ועוד מהקורות באוהל

רגעים קטנים מתוך ימים ארוכים ומלאים שאני רוצה לשמור ולנצור, זהרה ענתבי, אחת מהארבע אימהות מחזיקה את הצעת החוק ״חלופות מדיניות תחילה״ ואני יודעת ששמרנו היטב על הלפיד שהן העניקו לנו בצעדת התקווה, שלושה דורות של נשים ערביות מופלאות, נשים עושות שלום, באוהל שלנו, באות לשמוע את כיפאיה שמשתפת בסיפור חייה האמיץ והאוהל הצפוף מתמלא בהתרגשות, אלוף וח״כ אייל בן ראובן מספר על כאבי המלחמות, על האובדנים והאימהות השכולות ועל הכורח לפעול כדי למנוע את המלחמות הנוראיות האלה, שמואל שהגיע לאוהל כדי לשיר איתנו שירי שלום, אפי שבא בבוקר להקריא לנו שיר שלום שכתב, מנחם ששמח על כך שהבאתי לו מקדחה מליאור, ועכשיו הוא יכול להשלים את מלאכת הצבת השלטים באוהל, ובעיקר בעיקר אני רוצה לזכור את פניהם של הצעירים המקסימים במכינה בלכיש שביקשו שנספר להם על הצעת החוק ואני יודעת שההצעה הזו כל כך רלוונטית עבורם ועבור האימהות שלהם ואני יודעת שאין לנו יותר זמן לבזבז....וכן, אנחנו באוהל גם בגשם בואו!

17.3 קבלת שבת באוהל

כן הפייסבוק הפך להיות הזיכרון שלי והנה אני משתפת בכמה רגעים שאני רוצה לזכור ולנצור מהסופ"ש האחרון.
נטע מחללת בקבלת שבת את השיר ניגונים עם העיבוד שכתב אחיה עמיר שנהרג, ושירתה של לאה חוצבת בלב.
בחור צעיר מגיע לאוהל ואני מראה לו את החוברת על החוק עם שמות המלחמות החוזרות ונשנות, והוא מצביע על חומת מגן ואומר – מאז אני נכה צה"ל, תראי כמה עוד ועוד מלחמות, תעשו משהו!

אייל מגיע עם בנו יוני (שסוף סוף השתחרר) לעזור להקים את הבמה והם מצטרפים לעומדים בצומת וקוראים – כן זה אפשרי. אייל מנשק את יוני ואני יודעת מה הוא חושב, מה יותר מוחשי מהילד שבשבילו אתה עמל מצטרף לעשייה?
נשות גוש דן מגיעות לאוהל ואיתן מצטרפות חדשות שראות את העשייה ומיד מיד הופכות להיות חלק אינטגראלי מאיתנו. יוזמות, חושבות, שותפות, כי העשייה, האחריות והתקווה מדבקות ממש.
עבד מג׳נין מספר על מחנה קיץ משותף של צעירים ישראלים ופלסטינים.

יאיר אסולין מחבר בין פרשת השבוע, נשים עושות שלום והצעת החוק ומחזק אותנו כל כך - ״אתן עושות עבודת קודש״.
אמאנין, יקין ודונא הצעירות המדהימות שהגיעו לאוהל לתמוך בנו מכינות פרחים אדומים למיצג של י"א באדר, מייצג שנקיים בכיכר רבין מחר ב- 15:30!
מנחם, אייל ויואל– גברים עושות שלום! בונים ומחזקים את האוהל שהפך להיות בית לכולנו.
שבת בצהריים, גשם בחוץ והאוהל מלא בסטודנטים ומרצים מארה"ב שהגיעו לשמוע על התנועה, עונג שבת אמיתי לשמוע את חיה וחמוטל מסבירות על התנועה .
מוצאי שבת, חושך, קר וגשם ובאוהל אנחנו צופות בסרט מעורר ההשראה על נורית חג'אג חברת התנועה המופלאה.
וכן, גם השבוע יהיו רגעים שנרצה לשמור ולנצור. בואו ואספו כאלה גם לכם. הם נותנים כוח ותקווה.

כיפאייה הייעטי 

12.3 - "מאבק" הסרט של כיפאיה

לפעמים קורים דברים שלא ציפינו שיקרו, ולפעמים קורים אחרים שכבר צפויות תוצאותיהם מראש, במקרה הזה דמיינתי לעצמי את הכוח הנשי באוהל האמהות והגדרה למה שהתרחש באוהל בשבילי היה צפוי ומובן מאליו, למה ?

בגלל שאני בטוחה שנשים עושות שלום מאמינות בכוח הסולידריות והצדק לכן יבואו ויהיו.

זכיתי ביום מכובד באוהל האמהות שנפתח ביום שישי שעבר בטקס פתיחה גדול לרגל הבחירות וזכר יום האשה הבנלאומי. באתי לאוהל עם רכזת נע"ש המדהימה של הגליל (אירית פילמוס) ויפה מזרחי ועפאף טאהר שבאו במיוחד בשביל לתמוך בי.

כשעברנו את מעבר החצייה ומצאנו אחדים מחוץ לאוהל, הלב דפק ואור מהבהב נדלק לדאגה, האם יגיעו? שאלתי את עצמי ושכנעתי את עצמי להרגע.

שנכנסתי לאוהל היתה תמי יקירה מתעסקת עם המחשב היא ואורלי מנסות לפתוח את הקובץ ששלחתי למייל של הסרט לא נפתח במייל כי אין תקשורת טובה. הפרפרים התחילו לרחף בבטן.. דאגתי כי בין כמה רגעים האוהל התמלא באנשים.. פחדתי וחשבתי על כל האנשים האנשים שבאו במיוחד בשבילי ובשביל הקרנת הסרט לא רציתי לאכזב אותם ומה אם לא יוקרן הסרט? נכנסתי לדילמה והחיוך שלי מנפנף לכולם ולא נתתי לאף אחד להיכנס לעולמי הפנימי ברגעים אלה של לחץ מעורב בדאגה ופחד מאכזבה. ישבתי בצד והתחלתי לצלם ושכחתי ללחוץ על כפתור ההקלטה .

עברו כמה רגעים הכריזו על הפעל. הבנתי שיש לנו באוהל חכמות שמשתלטות על כל מצב טכני ואחר, נרגעתי והתחלתי לצפות בסרט. נכנסתי למחשבות מתקנות מחשבה קודמת הדאגה הקודמת חלפה ועכשיו מה?

עכשיו מה יהיו התגובות של הנוכחות הנוכחים לסרט מה יהיו התגובות האם יעניין אותם או לא? כל זה היה שדרוג לדיאלוג קודם לחוויה מתקנת. מצג הסרט נגמר ולא צפתי בכלום, צפיתי בסרט המחשבות שלי וראיתי סרט אחר.. מחיאות כפיים למשך דקה בלתי נפסקת החזירו אותי למציאות עוטפת מחבקת מלטפת רגשות אהבו את הסרט שלי וזכה בהתעניינות,  אלחמדללה אותו דבר קרה לי בהקרנה ראשונה אבל החששות היו שונות בראש הדאגות מתגובות הילדים ובמיוחד אחמד שלא הודעתי לו שמתכוונת לחשוף אותו בסרט .

אבל ברוך השם תמך בי והפתיע אותי בבואו לבמה לחזק אותי ,לחש לי "אני גאה בך אמא את שווה מליון גבר" מלים אלה הרימו אותי לשמיים .

אני אסירת תודה לכל מי שתומך ומתייחס לסרט חשיבות מלאה כי לסרט הקצר עם הדקות הספרות משמעות מאוד גדולה ומסר חזק. 

 מתוך הבלוג "לייצר תקווה" של מירי שיינפלד:

שישי שעבר שהחל ברחבת מוזיאון תל אביב והמשיך בצעדה לכיכר רבין, שם הוצב אוהל האמהות של "נשים עושות שלום", היה לא רק פיצוי אלא גם אישור לדרך שבחרתי להיות חלק ממנה. היו שם יעל אדמי המדהימה, מרילין סמדג'ה, יעל דקלבאום האחת והיחידה, אחינועם ניני, סתיו שפיר, ציפי לבני ועוד המון נשים חזקות שבחרו להאמין ולעשות. אני אומרת בחרו כי מבחינתי אפשר וקל יותר לבחור ביאוש, שהוא תמיד האופציה הנוחה; אבל אפשר גם לייצר תקווה מהסוג שרק נשים יכולות לייצר. תקווה שעשייתה דומה לטוויה עדינה בנול או רקמה. את התקווה הזו אנחנו רוקמות כבר ארבע וחצי שנים מחומרים כמו הקשבה, הכלה וקבלה,  מייצרות רשת חדשה שמחברת בין עולמות שלולא התנועה, לא היו נעים זה כלפי זה. עולמות שהתרגלו לחיות בנפרד ובמקביל, כי תהום גדולה פעורה ביניהם. אותה תהום שמחלקת את החברה שלנו ושוסעת אותה כבר שבעים שנה. ואני רואה אותנו נעות זו לקראת זו במפגשים השונים, בונות מעגלים חדשים וטוות את הרשת שתאחה את השסעים. ולא, אנחנו ממש לא נגד גברים, אלא שאנחנו בוחרות להשתמש בתכונות החיוביות שלהם כמו יוזמה, אומץ, מנהיגות והרפתקנות, מוותרות לחלוטין על תחרותיות, אלימות ואגו. ולמי שחושב שזה רק שיגעון חולף, שיהיה ברור שאנחנו לא מוותרות על המטרה, למרות שהמכשולים בדרך עצומים. כי מרגע שהתגלה לנו המראה שמעבר לחומה, אותה אנחנו ממיסות לאט ובאהבה, אותו מראה אנושי של חלומות משותפים, התמודדויות דומות וחיים בצל הסכסוך האכזרי הזה, ברור לנו שלמרות השוני והדעות המנוגדות, הרצון והיכולת למצוא את המשותף והאמונה במטרה – הסכם מדיני הוגן לשני הצדדים – הם הדרך לחיים שפויים יותר באזור המדמם הזה.

מנחם לב

17.3 - ביקור של מהרטה ברוך, מתמודדת לכנסת מטעם מר"ץ:

הביקור של מהרטה באוהל עורר תגובות רבות:

דבריה של מהרטה מעוררים השראה ומתחברים לסרט עץ התאנה שראיתי שלשום על כפר באתיופיה וההכנות של היהודים לעליה לישראל. מומלץ ביותר. [מיכל פנט פלג]

הביקור של מהרטה באוהל התעורר שיח על מצבם של האתיופים בארץ ועל הנשארים באתיופיה. אנחנו פוגשות הרבה קהילות, הרבה עוולות שקורות במדינה. יש צורך להזדהות ולעזור, אבל אנחנו מנסות להזכיר לעצמנו את המשימות שלקחנו על עצמנו:

יקרות יש הרבה עוולות במדינה שלנו ובעולם נשים עושות שלום שמו להן כמטרה לגרום למנהיגים להגיע להסכם מכבד, וכן לשלב נשים בתהליכי קבלת ההחלטות. כל יתר הנושאים חשובים וכואבים ככל שיהיו חייבים לקבל התיחסות ואמפתיה אבל עלינו להשאר ממוקדות במטרות התנועה המוצהרות אחרת לא נשיג לא את זה ולא את זה. 

 

חגית לביא - מיצג 'יונה לבנה פרחים אדומים' לכבוד י"א באדר

עמדתי בשקט והסתכלתי במיצג 'יונה לבנה פרחים אדומים'. עוברות ושבים חלפו, עצרו, קיבלו פרח אדום, הסתכלו. לפתע צדה את עיני בחורה צעירה אחת שחלפה בכיכר והמשיכה בדרכה, ואז נעצרה וחזרה. היא צילמה את היונה, הנשים בלבן והפרחים האדומים מכל הכיוונים. ניגשתי אליה, לא יודעת למה דווקא אליה. אבל אחרי שסיפרה לי את סיפורה כן הבנתי. היא עלתה על אוטובוס שהגיע מצומת גלילות והיה מלא חיילים במדים, וכשעמדה בתוך האוטובוס ודיברה עם אחותה שנמצאת ברמאללה בערבית, אחד החיילים קם ממקומו וניגש לנהג, הראה לכיוונה ואמר לנהג משהו בשקט. וכשירדה מהאוטובוס היא ראתה אותנו, את היונה ואת הנשים בלבן צועדות בשקט, וכהקשיבה לטקס שמעה שהוא נאמר גם בערבית. "תודה לכן, אתן החוויה המתקנת שלי היום" אמרה לי סאמירה והמשיכה בדרכה . 

 

אוהל האמהות בירושלים 2018

למה, מה, מתי והיכן

למה – באמצע חודש אפריל 2018 כשלרוח החמסין הצטרפו רוחות המלחמה, כשהגבול עם עזה התחמם ואיומים בפעילות צבאית נשמעו מכל עבר, כתבה מיכל כצנלסון, רכזת אזור מודיעין, את המילים הבאות: "נדרשת פעילות עקבית ורציפה, ממוקדת מטרה, ישיבה במקום אסטרטגי ודרישה ליצירת קבינט / ועדת חוץ וביטחון שתעסוק בחלופות מדיניות ובהכנת הקרקע להסכם מדיני". נשים נוספות הרגישו שאי אפשר לשבת בבית באופן פסיבי ולהקשיב לחדשות וחיפשו מקום מרכזי שבו נוכל להסביר למה אנחנו מתכוונות. כך נולד הרעיון להקים את אוהל האימהות.

מה – אוהל האימהות קם סמוך לחזרתם של חברי הכנסת לפעילות בכנסת, כדי להישאר לאורך כל מושב הקיץ בכנסת.  האוהל מאויש 24 שעות ביממה ע"י נשים עושות שלום שמזמינות את העוברים ושבים להיכנס לשמוע ולהשמיע. אנחנו מארחות תלמידים שבאים לסיור כחלק מלימודי האזרחות, חיילים, תיירים, מורי דרך, עיתונאים, והרבה מאד אזרחים מתעניינים. מלבד המפגשים האקראיים שבהם אנחנו מספרות על התנועה ומזמינות להירשם, יש גם תכנית יומית ושבועית מפורטת ובה הרצאות, שיחות, פרקי לימוד וסרטים שמתכתבים עם הדרישות שלנו: חלופות מדיניות, קידום הסכם מדיני, ושיתוף נשים.

מתי – לאורך 74 ימי מושב הקיץ של הכנסת, החל מ-9 במאי ועד ה-22 ביולי. שעות הפעילות באוהל החל מ-8:00 בבוקר ועד 22:00.

איפה - בגן הוורדים ממש מול שער הכנסת בירושלים.

איך – איך זה באמת עובד? איך מצליחות להניע תנועת שטח שטוחה של 37,000 נשים מרקעים שונים, בעלות דעות פוליטיות מגוונות, שחיות בכל רחבי הארץ  ואין להן הנהגה שקובעת מה לעשות, מתי ואיך?

התשובה נמצאת במשותף שבינינו - הדאגה לבנים, לאחים, לאבות ולבעלים. אנחנו מבקשות, דורשת, זועקות לשים קץ למצב המלחמה ולחפש בנרות פתרון אחר. לעשות הכל כדי לא להמשיך בסבב הבלתי נפסק של עימותים צבאיים, שעליהם נכתב בדו"חות מבקרי המדינה: "לא נבחנו חלופות מדיניות".

האם – האם זה עובד? מה בכוחו של אוהל אחד של תנועת שטח אחת להשפיע על קובעי מדיניות? על ציבור שבוחר את קובעי המדיניות? השאלה הזו פתוחה ונתונה לפרשנויות וכמובן שהדעות מגוונות. יש מי ששומע/ת על היוזמה מרחוק ומכבדת / מעריכה / מבקרת בהתאם לאג'נדה ולסגנון שלה. ויש מי שמגיע/ה לאוהל ורואה את החשיפה הרבה והפעילות הענפה, שומעת תגובות של חברי כנסת, עיתונאים תלמידים ואורחים מזדמנים, ומגיבה למתרחש.

רשמים מאוהל האמהות - החודש הראשון

לפניכם כמה מהתגובות שנכתבו בפייסבוק בימים הראשונים של הפעילות באוהל:

אני תוהה איך אני יכולה לגדל פה ילדים, ממלחמה למלחמה, בין אזעקות ובתוך אווירה ציבורית של הקצנה, קיטוב והסתה. אבל מסתבר שהשורשים עמוקים מידי, זו הארץ שלי, השפה שלי, התרבות והמשפחה והחברים, פה אנחנו נטועים.
וכשהבנתי שאני נשארת פה, לצד ההבנה הזו נבטה עוד הבנה. שחייבות להיאחז בתקווה, ויותר מזה - שחייבות לפעול למען מימושה. אחרת איך אסביר לעצמי שאני מגדלת פה את ילדיי?
אז אומרים שזה נאיבי, שזה לא יעבוד. אולי. אבל מה שבטוח זה שאם לא *ננסה* לעשות שינוי - בטוח לא יקרה שינוי. ואם ננסה - *יש* סיכוי, אולי הוא לא גדול, אבל הוא קיים, יש סיכוי שיהיה פה משהו אחר. יש סיכוי לחיים של שלווה וביטחון ואהבה ושלום, של אחווה וחיבור.
וזה מה שנשים עושות שלום - نساء يصنعن السلام - Women Wage Peace עושות באוהל האימהות. מהאוהל החם הזה יוצאת קריאה נחושה, עוצמתית, ברורה וחדה - דרישה ממקבלות ומקבלי ההחלטות לפעול באומץ ולחפש באופן פרואקטיבי חלופות מדיניות. דרישה לפעול לכך שיהיה פה טוב יותר, לכולנו, לכל יושבי הארץ הזו. הצטרפו אלינו לאוהל, כי אי אפשר לוותר, כי אסור לוותר על התקווה שיכול להיות אחרת. [תמי יקירה 10.5]

שוב עוצרת ומבקשת לשתף ולשמר מעט מהרגעים מהאוהל של אתמול, כשהגיעו מחולתה כדי לעודד ולומר ש"גם גברים עושים שלום", כשנערים ממעלה אדומים עוזרים לנו לארגן את האוהל, כשהדאיא , הצעירה מדנון עומדת מול הקריאה לשלום בערבית וקוראת בהתרגשות את הדרישה שלנו לדיון בחלופות מדיניות, אם זה כשליאורה מעלי זהב מלווה אותנו בלימוד עמוק ומרגש של שירה של זלדה, "כל שושנה", כי "כל שושנה היא אי של השלום המובטח, השלום הנצחי" והיה לי כל כך עצוב לעזוב את השיחה הזו כי צלצלו מגלי צהל כדי שנדבר על האוהל, אם זה כשאילן גילאון הביא לנו ריבה מעשי ידיו, כי "רק נשים יעשו שלום, כי היכולת של ריסון האגו שזו האומנות הכי חשובה בחיים והיא בעיקר בנחלה שלכן, לא צריך לנצח את כול האנשים כול הזמן", אם זה כשראיתי את סיגל, מגיעה על קביים כדי לא לפספס עוד מפגש של כנסת נשים עם חברי הכנסת, כשפגשנו את ח"כ שרן השכל וזכינו מממנה לתמיכה מחממת לב, כשהגיעו לאוהל הצעירות המקסימות מתא הצעירות של נשים עושות שלום, וכשהגיעו לתמוך ערן וענבר, הצעירים מעוטף עזה – הלב החסיר פעימה, כן יום עמוס בצעירים שחיזוקו ונתנו כוח כי עבורם אנחנו כאן באוהל האימהות, ובסוף היום כשישבנו בלילה באוהל , בקור הירושלמי, וקיימנו שיחה עמוקה על המצב ועל התפקיד שלנו הרגשתי שבנינו לו מקדש קטן, מקדש של שותפות, של אחריות, של יחד, שעוזר לכולנו להתמודד עם הימים הקשים האלה. [יעל אדמי 14.5]

ג'ולייט קאוקג'י, הדסה פרומן וליאורה הדר באוהל

ג'ולייט קאוקג'י, הדסה פרומן וליאורה הדר נושאות צתפילה באוהל האמהות

אני לא מרבה לכתוב כאן, אך רגע לפני שבת וחג בחרתי לשתף אתכם בכמה רגעים מופלאים במהלך שבוע וחצי מאז שקם אוהל האימהות של נשים עושות שלום מול הכנסת בגן הוורדים. ממפגש עם נחמן שי, דרך המפגשים עם מגוון עצום של אזרחים ואזרחיות, תלמידות אולפנה, זוגות צעירים, מטיילי שביל ישראל, יעל שמעמידה אותי לצילום למול המנורה שמול הכנסת, רק כדי לתפוס את הפסוק מספר זכריה: לא בחיל ולא בכוח ...; ועד סדנת הביבליותרפיה שהעבירה ליאורה עם שירה המצמרר של ויסלבה שימברוסקה. ואין תיעוד מצולם של הדיפלומט מדרום קוריאה, והקבוצה מקונגו ועוד ועוד. אני מודה, מודה לחברותי אחיותי לדרך.  [מיכל כצנלסון 18.5].

"קראו לבן שלי לבסיס, לכוננות, ואני פה, באוהל של נשים עושות שלום, מול הכנסת, כי זו הכוננות שלי". כבר שלושה עשר ימים שאנחנו, נשים עושות שלום, יושבות בחום ובקור ב"אוהל האימהות" בגן הוורדים בירושלים, כי כמו שאביטל אמרה "זו הכוננות שלנו". שלושה עשר ימים עמוסים בחיבורים מרגשים, המייצרים מארג אנושי אמיץ, מגנט של תקווה ואחריות למאות תומכים המגיעים מכל רחבי הארץ ומכל הקשת הפוליטית. מן האוהל עולה, ברורה  וצלולה הקריאה למנהיגים: פעלו באומץ, הפכו כל אבן כדי למצוא פתרונות מדיניים, כי סכסוכים קשים ומרים מסתיימים וכן, זה אפשרי גם כאן.    [23.5]

בימים אלו מצאתי את עצמי מלאת אנרגיות ונסחפת בכל העשייה של התנועה, דבר שלא צפיתי מראש כשהצטרפתי. אני עסוקה רובי ככולי ב"אוהל האימהות" שהקמנו בגן הוורדים מול הכנסת, במטרה להעלות לסדר היום הציבורי את הדחיפות שבהשגת הסכם באמצעים מדיניים, לקדם את הרעיון שכשם שיש להתכונן למלחמה בעזרת מומחים מקצועיים מהשורה הראשונה, כך יש גם להתכונן לשלום, ולהעסיק מומחים שיהפכו כל אבן כדי למצוא אפשרויות מדיניות להשגת הסכם.  [ורד איל סלדינגר. מתוך האתר 'חיים משותפים' 25.5]

אוהל האמהות

אוהל האמהות, צילום אריאן ליטמן

רשמים מאוהל האמהות - החודש השני

היום באוהל האמהות שיחות ומפגשים מרגשים ומעניינים. עוד חומות נופלות עוד מרחבים נפתחים לא עוצרות עד ההסכם המדיני. ורוני המקסימה שהגיעה לאוהל עם אמה ואחיה הקטן מתל אביב וציירה פיסת שלום: "ילדים ששרים ארץ זבת חלב ודבש". זה בדיוק מה שיכול להיות כאן גם לנו וגם לפלסטינאים אם רק ישבו המנהיגים של שני הצדדים ויתחילו לדבר... מה יש להם להפסיד? רק עוד מלחמה שתגבה עוד קורבנות...    [נגה דברת 13.5]

אתמול פגשנו את יו"ר העבודה בבאר שבע. היום הוא מתארח (ביחד עם ח"כים נוספים) באוהל האימהות בגן הוורדים שמול הכנסת, כשצמיד הטורקיז שקיבל אתמול מאתנו, צמוד לידו. "העיקר זה להאמין! הכל הוא אפשרי!" אמר.
בואו גם אתם לבקר, לשמוע, לשוחח, באוהל האימהות. פתוח כל יום, במהלך מושב הכנסת הנוכחי. [פנינה דובו 28.5]

היום ה1/6 היה יום מגוון באוהל. הגיעו אורחים מעוטף עזה מקיבוץ ניר יצחק. הם התקבלו מאד בשמחה וריבי הנחתה  את השיחה שנתנה להם מידע על התנועה ועודדה את האורחים לדבר ולשאול. לאחר מכן לכבוד יום שישי אני דיברתי על הנושא ארוחת יום שישי אצל ההורים. שמחתי לראות שהנושא נגע לכולן

לאחר מכן הרבה אמה שם-בה אילון, חברת התנועה דיברה על כוחן של המילים בספר תהילים והעבירה פעילות של קבלת שבת עם קלפי פסוקי תהילים [ארנה רז 1.6]

הנה אנחנו בפתחו של השבוע החמישי של אוהל האימהות שהפך להיות בית לכולנו ואני עוצרת ומנסה לשתף ברגעים מעטים מתוך אינספור רגעים של התרגשות ומנסה לבחור כמה מהם שהיו עבורי משמעותיים במיוחד, בתקווה שהכתיבה תאפשר לעוד רבים להיות אתנו ולקחת חלק בנס שאנחנו יוצרות! (ביום רביעי הקרוב מחכה לכם הזדמנות נהדרת לבוא ולהיות חלק משרשרת אנושית חזקה ואמיצה, ראו בפוסט הקודם).
אתחיל בעלי אבו עוואד, שותף פלסטיני נחוש, שאומר באוהל "רצון לשלום זו החלטה אסטרטגית, זה כמו לבנות בית... אנחנו עדיין רק מקווים ולא מספיק פועלים..." וממשיך "אני לוקח אחריות על כל התנהגות של פלסטינים שפוגעת בבני אדם, אני אחראי..." ואז הוא מצביע על התמונה של נחיל הנשים בלבן מצעדת התקווה, התמונה שתלויה באוהל ואומר "כשראיתי את זה בכיתי...סוף סוף תנועת המונים...אני לא יכול לתאר לכם מה זה עושה לפלסטיני שרואה את זה, זו תנועה שלוקחת אחריות", ולכולנו העיניים מזדגגות. כל כך הרבה מאמץ נדרש מאתנו כדי לארגן את הצעדות האלה, ודברים כאלה, שמתחברים עבורי מיד למילים ששמעתי מאם שכולה בסוף מסע השלום "סוף סוף יש משמעות לנפילתו של בני", נותנים כוח להמשיך במאמץ המתמשך שלנו. כשמגיעה לאוהל אורנה המפיקה האגדית של הצעדות עם בנה אמרי המתוק שנוצר והתבשל במהלך מסע השלום, וכשמגיעה קבוצה גדולה של נשים מעוטף עזה בימים הקשים כל כך שהם עוברים, כשריקי שי שמתמודדת לראשות עריית אשקלון באה לתמוך, כשרבקה מעניקה שיעור אזרחות לתלמידים הרבים שצובאים על האוהל, כששרה מספרת לנו איך בדרום אפריקה, כשלא האמינה ששלטון האפרטהייד יסתיים ראתה מול עיניה את עבורי, בכורי, שבכורו נולד ביום הראשון של מלחמת צוק איתן, אני יודעת שאנחנו עושות את המעשה הנכון.
כן וגם כשבאים לתמוך ציפי לבני, אבי גבאי, לאה פדידה ואיציק שמואלי, ואבי גבאי מבחין באורנה שמעוני מארבע אימהות ואומר:" השבוע לפני 18 שנה יצאנו מלבנון, דבר שקרה למרות שהיו סיכויים נמוכים" וכשציפי לבני מעודדת ואומרת "מה שמביא אתכן לפה הביא אותי לפוליטיקה, תודה שאתן נותנות לנו כוח, כשאנחנו רואים במליאה את הלבן שלכן ביציע, אנחנו מקבלים כוח" ומוסיפה ואומרת ש"בדרך כלל כשעוסקים בהחלטות עולם הדימויים הוא גברי – החלטה עם ביצים, למשל, אבל פה באוהל יש כוח אחר, פה זו הלביאה שמגינה על גוריה!", כשליאורה המדהימה מעלי זהב (שעכשיו מייצגת אותנו באירלנד!) פונה אליהם ואומרת ש"הסכם לא יכול לעבוד רק עם הצד השמאלי של המפה, צריך שתהייה כמה שיותר תודעה תומכת הסכם", ואז, כשסבתא של דניאל, הילד שנהרג בצוק איתן, מבקשת שיפעלו להרגעת המצב, לא נשארו עיניים יבשות.
כשמגיע לאוהל פול רוססבגינה מרואנדה, פול שהציל יותר מאלף מבני עמו בימים הנוראיים של רצח העם ואומר " when ever there is a will, there will be a way – כשלאנשים יהיה אומץ לשבת אחד מול השני יהיה השינוי, כי מספיק שמקשיבים לך, משם תמיד תמצא הפשרה" ומלמד אותנו שגם במקום הנורא ההוא מצאו את הדרך לפיוס וכך גם אנחנו יכולים, ואני נזכרת בקבוצה של הגרמנים שראיתי מול המנורה, ליד האוהל, עומדים ומאזינים למדריך המסביר להם על תקומת העם שלנו, אני חושבת על חברי הפלסטיני, שאיבד את בתו בת העשר בסכסוך, אומר לי כל פעם מחדש "אנחנו לא הרגנו לכם שישה מיליון ואם לא הרגתם לנו, והנה יש שגרירות ישראל בברלין ושגרירות גרמניה בתל אביב, אז אנחנו גם יכולים להגיע לשלום".
כשמגיע יעקב ליבי הרב משילה, שהפך להיות חלק חשוב באוהל שלנו, ומביא איתו את חבריו הרבים מההתנחלויות שמטיילים יחד בשביל ישראל ומספר על היוזמה שלו "שעברה גם את מועצת יש"ע וגם את ארגון בצלם", כי אנחנו חייבים למצוא את הדברים המאחדים אותנו, "כי אי אפשר ששביל ישראל מסתיים בהר הרצל, שם כולנו מאוחדים ואז כל אחד הולך ומתכנס בשבט שלו". וכשיובל חקלאי, הצעירה המדהימה מספרת שאמא שלה וסבתא שלה ואבא שלה בתנועה אבל "אני יודעת שגם הצעירות צריכות לתת לזה יד, זה התפקיד של הדור הצעיר, והנה תא הצעירות שהתחיל מ- 5 צעירות היום כבר מונה 900 צעירות וצעירים", הלב מתרחב ואני יודעת שבשביל הצעירים והצעירים האלה, האימהות והסבתות לא ינוחו לרגע, כי אנחנו לביאות, כל אחת מאיתנו. [יעל אדמי 3.6]

ביקור של הרב יעקב ליבי באוהל האמהות

ביקור של הרב יעקב ליבי באוהל האמהות