סיור הכרות עם גבורת יהודי אתיופיה / כתבה נעמי רגב

 

יום ירושלים הוא גם יום ההנצחה הרשמי ליהודי אתיופיה שנספו בדכם לישראל. בערב יום ירושלים תשפ"א, 9.5.21, זכינו לחוויה ייחודית כשחלקנו כבוד לקהילה. ביקרנו באתר ההנצחה המרשים בהר הרצל ושמענו אודות "עליית ביתא ישראל: הכמיהה, המסע והמחיר", מפי חברתנו זיוה מקונן דגו, שהיתה אז ילדה בת 12. זיוה היתה מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה בישראל, בין מקימות "אמהות על המשמר", יוזמת פעילות לשימור המסורת מפי זקנות העדה ולזכותה עוד עשייה חברתית עשירה.

הסיור היה במסגרת פעילות מגוון של סניף ירושלים, להכרות הדדית של קהילות ואוכלוסיות. הסיור נפתח לחברות תנועה מרחבי הארץ ואכן בנוסף לירושלמיות השתתפו חברות שהגיעו מהגליל ומהמרכז.

למדנו שקהילת "ביתא ישראל" עתיקת ימים. יש המייחסים את יהודי אתיופיה לצאצאי עשרת השבטים. היהודים שמרו על מנהגיהם ונבדלו מהמקומיים עד כדי טהרה וטבילה לאחר מגע עם לא יהודים, למשל בשוק. בתקופות בצורת ורעב היו יהודים שהתנצרו, לעיתים תמורת כסף ומזון, אולם רבים דבקו ביהדות. הכיסופים לירוסלם היו נוכחים לאורך דורות עד ימינו והיה ברור תמיד ש"יום אחד נגיע לירוסלם". סבתא-רבתא של זיוה, למשל, הפצירה תמיד בבנה לא לקחת על עצמו מחוייבות בעבודה ליותר משבוע, כדי להיות מוכן תמיד לצאת לירוסלם. יהודי אתיופיה "התגלו" למערב ע"י יוסף הלוי באמצע המאה ה-19. היהודים באתיופיה לא האמינו לו שהוא יהודי, כי לא חשבו שיש יהודים לבנים, וגם לא כשדיבר דברי תורה, כי המסיונרים האירופים היו פעילים כדי לשכנעם להתנצר. רק כשהתחיל לדבר על ירושלים והגעגועים של העם היהודי לעיר הקודש, השתכנעו בהיותו יהודי וקיבלו אותו. הלוי חזר לאירופה  עם צעיר יהודי ממוצא אתיופי, ובתחילה הם לא האמינו לו שיש יהודים שחורים. תלמידו יעקוב פיטלוביץ' התחיל את מסעותיו בתחילת המאה ה- 20, והוא בעצם הגשר המשמעותי בקשר בין יהודי התפוצות ליהדות אתיופיה. בני העדה בראשות אבא מהרי ניסו לצאת לדרכם לירוסלם כבר לפני כ-150 שנים, אך נספו בדרך.

אחרי קום המדינה, על אף אישורי רבנים, ישראל לא הכירה בהם כיהודים ולא יכלו להיות מוכרים עפ"י חוק השבות.  יהדות אתיופיה זוכרת לטובה את האמירה של מנחם בגין: "הביאו לי את אחי יהודי אתיופיה" ואת הרב עובדיה יוסף שפסיקתו איפשרה את ההכרה בהם. פעילים מיהודי אתיופיה ניסו לעלות בעצמם, להגיע דרך סודן. רק בשלב מאוחר יותר המדינה, באמצעות המוסד, התחילה לסייע. היהודים היו חייבים לצאת בסודיות.

כולנו נסחפנו עם זיוה בהתרגשות בה תארה את הקורות אותה ומשפחתה, ממש חשנו כאילו היא שוב הילדה בת ה-12 שחווה דברים קשים ואיומים. עין לא נותרה יבשה.

זיוה גדלה בילדותה גם עם סבתה שהתאלמנה. היתה בת רביעית להוריה בין שמונה אחים ואחיות. יום אחד, בשנת 1984, הודיעו לה שהיא לא הולכת לבית ספר, התארגנו עם המשפחה המורחבת, חמישים ושניים אנשים, לקחו מעט אוכל ומיכלי מים ויצאו לדרך לסודן. דרך שהעריכו שתארך ימים ספורים. היו להם מדריכים שנשאו את הפעוטות תמורת תשלום. אביה לא היה יכול להצטרף אליהם כי העדרו מעבודתו היתה עלולה לחשוף את כל המבצע. הלכו ברגל ימים רבים יותר מאשר התכנון, הדרך היתה קשה מאד, לעיתים טרשית ולעיתים בוצית. הלכו בעיקר בלילות. נותרו ללא אוכל וללא מים בימים חמים מאד. ירו עליהם, שדדו אותם. בת דודתה האהובה, מנלה בת השלוש, נעלמה כהרף עין בחניה על יד מקור מים. עד היום בני משפחתה מנסים להתחקות על עקבותיה ולנסות לאתרה. כשכבר חשבו שנמצאה, בדיקת dna הוכיחה שתקוותם היתה לשוא. גם סבתא ודוד לא שרדו את המסע.


הדרך ארכה ימים רבים, בהם היו בכותנתם בלבד, במאמצים פיסיים קשים ביותר, בקושי אכלו ושתו, לא יכלו להתרחץ. גם כשהגיעו סוף סוף לסודן לא תמו התלאות. הם שוכנו באוהלים בצפיפות. זיוה זוכרת היטב את זעקות הבנות הצעירות שנחטפו בלילות וחזרו בבוקר כבויות. אביה הצליח להצטרף אליהם בסודאן. שם שהו שלושה חדשים בציפיה לירוסלם. הגיע הרגע המיוחל שהגיעו משאיות ולקחו אותם למטוס. עלו בצפיפות גדולה ביותר. היו לידות על המטוס. קיבלו אוכל מוזר ולא מוכר: נקניקיות בלחמניות לבנות. עד היום מתעוררת בה בחילה.

קצרה היריעה מסלפר את כל הפרטים. לאחר מאבק, נחקקו באתר המרשים כ-2,000 שמות מתוך כ-4,000 חברי הקהילה שנספו. פעולת הרישום ממשיכה. באתר גם כיפות דמויי הבית הכפרי האתיופי וסיפורים אישיים מצמררים מהמסע.

 

אנו ממליצות בחום לכל אחת ואחד להגיע לאתר בהר הרצל.
כאן קישור לראיון עם זיוה מ-2020:
https://www.facebook.com/watch/live/?ref=watch_permalink&v=1649168145246016f