בלפסט נראית במבט ראשון כמו אנדרטת זיכרון ענקית. גרפיטי, ציורי קיר, דגלים, פינות זיכרון וצלבים אדומים ניבטים אלינו מקירות האבן האדומים גם כן, וגורמים לעיר האירופית המנומנמת הזו לקבל טוויסט מורבידי ומטריד. מזמן לא ראינו כל כך הרבה אדום. אחרי קונקשן בלונדון נחתנו בבלפסט, ונראה שלכומר גארי מייסון, ראש המכון Rethinking the conflict המלווה את הביקור שלנו ומי שבשנים האחרונות פועל לא מעט באזורי סכסוך, כולל ישראל, יש סבלנות בלתי נגמרת. כמי שליווה עשרות אם לא מאות קבוצות המגיעות לסיור בבלפסט, נראה שהוא עדיין מלא אנרגיה ולהוט לתת לנו את הכוח שאנחנו צריכות, את התקווה ואת האמונה שאפשר לקדם הסכם. הנה, תראו, זה הצליח כאן.
יצאנו שש נשים מישראל – אמירה זידאן מזמר, ליאור הדר מעלי זהב, דבי פרוש מטבעון, מיכל כצנלסון ממודיעין, פסקל חן מתל-אביב וניצן סניור מצורן. קבוצה מגוונת ביותר, כל אחת מאיתנו שונה מרעותה במראה, בדעות, בתפיסות, באורח החיים. אבל מדהים לראות כמה אנחנו דומות ואף זהות בתחושות ובמחשבות, שאין לנו פריבילגיה לא לעשות כלום ולתת למצב המדיני בישראל להישאר כמות שהוא. אז נשלחנו לבלפסט ללמוד, ולהביא ארצה את מה שטוב ושיוכל לעזור לנו.״ המשלחת מומנה על-ידי משרד החוץ האירי.
היום הראשון הוקדש להתארגנות והתאוששות אחרי הטיסות, ולסיור בחלקי העיר המעניינים ביותר. קיבלנו טעימה מהאווירה שיש כאן, אווירה של היסטוריה חיה ונושמת מהקירות. ביקרנו באנדרטאות לזכר נרצחים בפיגועי טרור משני הצדדים, סיירנו באוניברסיטת קווינס המפורסמת וגם כתבנו על קיר השלום. הקיר המפורסם, שעליו מסומנות ערים ומקומות בעולם בהם הוקמו חומות הפרדה, קיים כחלק מהחומה הפרידה בין הקהילות הפרוטסטנטיות והקתוליות בבלפסט. שתי האוכלוסיות נלחמו אחת בשנייה במשך עשרות שנים במלחמה אזרחית עקובה מדם, עד שנחתם "הסכם יום שישי הטוב" שהביא לרגיעה. הסכסוך בין הקהילות לא נגמר והסכם השלום אינו נטול בעיות, אך הוא כבר לא ברחובות.
את היום השני התחלנו במפגש עם דבי ווטרס, מנהלת שותפה בארגון "Altenatives” ומי שמכהנת כסגנית יו״ר מועצת המנהלים של המשטרה בצפון אירלנד. דבי הובילה התארגנות ציבורית רחבה והשמיעה את קולן של נשים רבות במטרה לסיים את הסכסוך ולהביא לשלום. היא פועלת על-פי עקרונות של "צדק מאחה", גישה שדוגלת בהקשבה וטיפול בצרכי הקורבנות והפושעים, ולא רק בצורך למצות את החוק היבש ולהעניש את העבריין. דבי מקדמת גישה מכילה ושורשית המתבססת על עקרונות של גישור ויישוב סכסוכים, והפכה במרוצת השנים לדמות מוכרת ומוערכת בבלפסט. היא דיברה איתנו על עשייתה, אבל גם לא מעט על מקומה כאישה במערכת גברית, ובכלל, במערכת אנושית. “אל תשכחו לדאוג לעצמכן בכל הסיפור הזה", אמרה בתחילת דבריה. “תבחרו את הקרבות שלכן ואל תשכחו את עצמכן, אחרת תיפגעו".
לאחר מן פגשנו את אוילה קילמוריי ומרטין אוברייאן, מהמיזם “Social Change Initiative”, מהם למדנו על בניית קואליציות והתמדה בעת עשיית שינוי חברתי. אוילה היא אחת המקימות המרכזיות של "קואליציית נשות צפון אירלנד", התאגדות נשית רחבה מאוד, שהבינה די מהר שהמקום אליו צריכות להגיע נשים בהקדם – הוא הפוליטיקה. הקואליציה הצליחה תוך ארבעה שבועות לעודד 98 נשים שונות להתמודד לבחירות, מה שהוביל בסופו של דבר לשני מושבים בפרלמנט, למפלגה על טהרת הנשים. מי אמר שמפלגת נשים זה רעיון רע? קואליציית הנשים בחרה להתמקד בשלושה עקרונות מרכזיים; שיוויון, זכויות אדם והכלה (אינקלוסיביות). כך הצליחו לחבר בין פלגים מנוגדים וקיצוניים ולשבת בקדמת הבמה בשיחות השלום. “ברגעים של יאוש אתן צריכות להיאחז בדברים הקטנים והחיוביים. בסיפורי ההצלחה שלכן. בתקוות”, אמרה לנו אוילה. “תתחזקו מזה שאתן עושות היסטוריה”.
מיד אחריה שוחח איתנו מרטין אוברייאן, המכהן כראש המיזם לשינוי חברתי בו עובד עם אוילה, גבר פמיניסט שתומך בנשים ופועל להשגת צדק בחברה. “לא קל לייצר שינוי חברתי. לא תמיד ייקחו אתכן ברצינות או יתייחסו אליכן, אבל תמשיכו לעשות מה שאתן עושות", אמר, וכנראה גם יודע, כמי שמנוסה לא מעט בקידום רעיונות בתוך סביבות שלא תמיד גמישות לקבל אותם. אוילה ומרטין הדגישו את החשיבות של יצירת שיתופי פעולה עם ארגוני חברה אזרחית, והם הראו לנו שעשרים שנה אחרי – זה אפשרי.
נראה שבבלפסט אחרי הכאב מגיעה התקווה, ואולי, הוא בעצם מעורבב בה. כאב ותקווה, עבר ועתיד, היסטוריה מדממת ועתיד שמקווים שיהיה מזהיר. סיימנו את היום השני למסע שלנו, נמשיך לכתוב ולעדכן ונשמח לשמוע מכן ומכם מה דעתכן על המילים, המחשבות והרעיונות שהעלנו על הכתב.
שלכן,