איך אומרים בערבית “חירות” / מאת חגית לביא

את ליל הסדר החלטתי לחגוג עם משפחתי על שפת הים עם חרוסת מצות והגדה, כדי לספר ביציאה מעבדות לחירות. שני דברים שינו וגם פגעו בתכנית, הראשון – כוחות הטבע. גשמי ברכה ירדו בערב החג והבריחו אותנו בחזרה לבית, דבר שכמובן לא היה באפשרותי לשנות!  והשני – כוחות אדם. צעדת השיבה יצאה באותו היום מחוף אותו הים בעזה אל עבר הגדר. האם את המצב הזה אפשר היה לשנות? מכיוון שמדובר בכוחות אדם, אני מעיזה להחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה.

איך אנחנו תופסים את הפעילות שמתרחשת בתוך המרחב הסגור בעזה? כשאני קוראת את הדיווחים בתקשורת, מציצה ברשתות החברתיות ומשוחחת עם פעילים פוליטיים, אני מבינה שמדובר ברצף שבקצהו האחד ‘פעילות אלימה של ארגוני טרור’, ובשני ‘ניסיון ליציאה מעבדות לחירות של אזרחים מיואשים שאין להם מה להפסיד’. מהם מקורות הידע שלנו על מה שקורה בתוך הרצועה? האם אנחנו יכולים להסתפק במידע שנמסר מפי מנהיגות נבחרת ע”י כתבים ופרשנים, או שיש גם אפשרויות אחרות?

בחול המועד פסח בחרתי להתקרב לגדר כדי להתבונן על עזה ממרחק קילומטרים בודדים, להקשיב לקולות שבאים משם ולסיפורים של השכנים בצד שלנו. ישבתי בצל האקליפטוסים ע”י שרידי מפעל גופרית מתקופת המנדט שנהיה ביוזמתו של רמי חרובי תושב בארי למגדלור שמאיר את הסיפור של עזה אז והיום. שלווה פסטורלית. רוני קידר מ’קול אחר’ התקשרה לחברים מעזה וגם הביאה אחד מהם (בדרך ששמורה רק לה) ויכולנו לשמוע מידע אוטנטי על מה שקורה מעבר לגבול. זו היתה פיסת מידע שמתארת חיי חלק מזערי מהאנשים, שמזכירה שוב את החשיבות וההשפעה שיש להכרות האנושית עם מי שחי מעבר לגבול.

יש אנשים שעושים למען הכרות כזו. במאמר הזה אני רוצה להציג אפשרות נוספת, הכרות תרבותית אנושית באמצעות הספרות.

כמו מרבית תושביה היהודים של מדינת ישראל גם אני לא מבינה ערבית, לא יכולה לשוחח או לקרוא ולכתוב ולכן אני “נאלצת” להיעזר במתווכים. כמי שמקומות זרים מסקרנים אותה, כמי שמאמינה בהכרות עם התרבות למניעת דמוניזציה של האויב, אני מחפשת דרך פורצת גבולות סגורים להכרות עם השכנים מעבר לגבול, ואת זה אני עושה באמצעות הספרות. לצערי מעט מדי תרגומים מערבית לעברית הצליחו לחצות את הגבול. את המעט הזה אני מנסה להפיץ באמצעות כתיבת מאמרי חשיפה ספרותית.

למחאה על המצב הדכאני בסוריה עוד בזמנו של אסד האב התוודעתי בעקבות תרגום סיפוריו  של הסופר הסורי זכריא תאמר שהוציא אלון פרגמן בספרו “נמר מנייר”, בעקבות הדוקטורט שכתב. ד”ר פרגמן חשף לעין העברית סיפורים נפלאים של סופר מוכשר, שמעניק מעבר להנאה הספרותית הכרות עם ביקורת פנימית על החיים במשטר טוטליטרי מעבר לגבול.  

bookhuryaאני שמחה לבשר על ספר תרגומים חדש של אלון פרגמן שיצא לאור ממש בימים אלו, חוריהסיפורים ורשימות של יוצרות בעקבות האביב הערבי. תרגום שם הספר לעברית הוא חירות, כמה מתאים לחג האחרון. הספר עוסק בנושאים שקרובים ללבנו כנשים שמבקשות ליצור שיח חדש בנושאים של שלום ובטחון, יצירת הסכמים ומעורבות של נשים בתהליך, ומאמינות בנשים שחיות בצד השני וכמהות לשקט ובטחון להן ולילדיהן ממש כמונו.

מדובר באוסף של סיפורים קצרים וקצרצרים, מהם שזכו בתחרויות כתיבה, התפרסמו ברשתות חברתיות ובבלוגים מקוונים, וגם מתוך ספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות. חלק מהסיפורים של סופרות ידועות בארצן וחלקם של כותבות צעירות שמגבשות את דרכן הספרותית.

בהקדמה לספר כתב המתרגם: “…הספרות הערבית שנכתבה בתקופה זו היא בבחינת סיסמוגרף יחודי לבחינה רגישה ומעמיקה של התהליכים החברתיים המשמעותיים שעוברת החברה הערבית בעת הנוכחית. יותר ויותר נשים מרחבי העולם הערבי, במעשה ספרותי, אמנותי, חברתי-תרבותי ופוליטי מובהק, מעזות בעשור האחרון לכתוב על החוויה הנשית, והן עושות זאת ביתר שאת בעת האחרונה מאז פרוץ “האביב הערבי”…”

זה לא ספר קל לקריאה, אין בו עלילה, דמויות להזדהות, חיים אחרים. המילים בוטות והחוויה הנשית שעולה מדאיגה ומקוממת. מדובר בקרעי חיים, עולמות שבורים, תקווה מרוסקת. אני משתמשת במילים קשות אבל במקביל מבינה שיש גם משהו שאולי לא היה עד לאחרונה – הזעקה הזו נשמעת. האביב הערבי נתן כוח. הרשתות החברתיות נתנו במה. עכשיו צריך גם קהל. אני יושבת בתוך הקהל ומזמינה אתכן ואתכם להצטרף, ולהזמנה זו מוסיפה קצרצר מתוך הספר:

אשה  / לד’ה אל-חמוד [כווית]

כיסתה את עיניה והלכה,

שוחחה והתווכחה,

ארגה תקוות ושזרה חלומות,

יצאה ותעתה

וכאשר שבה,

קטעו את ידה

על שהעזה לקיים יחסים עם עט.

 

—–

*חוריה / סיפורים ורשימות של יוצרות בעקבות האביב הערבי. אסף, ערך ותרגם מערבית: אלון פרגמן. הוצאת רסלינג. 2018