חנה ליה דגני: ראיתי נשים עם ברק בעיניים, עם תקווה ואמונה שאפשר להגיע להסכם שימנע את המלחמה הבאה

אני חנה ליה דגני, ילידת ארגנטינה, תושבת ערד.

כל השנים התנדבתי לפעילות חברתית ופוליטית – ארגנתי התרמות, ניהלתי מטות של מפלגות ומועמדים בבחירות ארציות ועירוניות, הפגנתי ופעלתי והגעתי לעצרות של תנועות שלום ויוזמות שלום, בתנועה לשינוי שיטת הממשל, נגד גירוש הפליטים, ועוד.

כלומר, הייתי בכל מקום בו חשבתי שאוכל לתרום את חלקי, אפילו הזעיר ביותר, למען מדינה ערכית בה יגדלו ילדיי ונכדיי. וכמובן מדינה בה סוף סוף ישרור השלום.

ביולי 2015 חברתי אוה הציעה לי לנסוע לירושלים, לאוהל של קבוצת “נשים עושות שלום”. הסתקרנתי, הגעתי ל”אוהל צום איתן”. ראיתי נשים עם ברק בעיניים, עם תקווה ואמונה שאפשר להגיע להסכם שימנע את המלחמה הבאה, ולנו הנשים יהיה תפקיד חשוב. נשביתי לתנועה. חזרתי שוב לאוהל ושם “גויסתי” על ידי חברות דרומיות. ואז התחלתי להגיע לעמידה בצומת שוקת וצומת ערד, להקרנות הסרט על נשות ליבריה ועוד פעילויות בדרום.

ביום האחרון של “צעדת התקווה” בסוכות 2016 מילאתי מיניבוס של תושבי ערד להתכנסות ביריחו ומשם לקאסר אל יהוד ולירושלים. מבחינתי זו היתה חוויה מפעימה, מכוננת.

מאז אני מרכזת את הפעילות בעירי ערד, הצטרפתי לצוות המאה ולצוות הפרויקטים, ואני מנסה לתמרן בין הפעילות העירונית, האזורית והארצית.

לפני סוכות 2017 פרשתי סופית מהעבודה כדי שאוכל להשתתף בכל “מסע השלום”, שבמהלכו גם ארגנתי את הביקור בערד.

במסגרת צוות פרויקטים הייתי שותפה להפעלת “אוהל האמהות” בירושלים בקיץ 2018, והאוהל בתל אביב במרס 2019. השהיה באוהל, שהפך כמעט לביתי השני (הרי ישנתי בו הרבה לילות), אפשרה לי לפגוש עשרות רבות של חברות התנועה אותן הכרתי רק בשמן, וכן את עשרות ומאות האורחים שפקדו את האוהל. הצורך להסביר בכל פעם את מטרות התנועה עזר לי לחדד מחד את המסר ומאידך נפתחתי לדעות שונות ומגוונות.

אני מרגישה שמצאתי את מקומי ב”נשים עושות שלום”, ושזכיתי – גם בתחושת עשיה למען מטרה נעלה, גם בהכרות עם נשים חכמות, נחושות, מחויבות (ונחמדות מאד!), וגם באווירת עידוד ופירגון הדדי.

אני תקווה שכשסוף סוף יגיע השלום נוכל להפנות משאבים אישיים ולאומיים לתיקון כל שטעון תיקון בחברה.

ואנקדוטה קטנה: פעם ביקרנו את ילדינו שחיו אז במרכז אמריקה. נכדותינו ציירו את אשר ראו סביבן: פרחים ופרפרים. באותו הזמן התרחש בארץ אחד המבצעים הצבאיים, וכאשר חזרנו וביקרנו את ילדינו בארץ, שהיו תחת אזעקות, ראינו שנכדותינו ציירו… שלטים למקלט. מי ייתן וילדי ישראל לא יציירו אלא פרחים ופרפרים.