במסדר הדר, לציון 7 שנים לצוק איתן / גילי זיוון

 

לאה גולדין יקרה וכל משפחת משפחת גולדין,
חברות וחברים יקרים,

לפני שנתיים, בעצרת נשים עושות שלום במלאות חמש שנים לצוק איתן שהתקיימה בשדרות, פתחתי את דבריי וסיפרתי על הנכד שנולד לי ברגע של תקווה (הפסקת אש) שנגוזה תוך כמה שעות (בדרך מסעד לבית חולים מאיר בכפר סבא) והנה היום הוא כבר בן שבע. ילד קסום עם שער בצבע פרי הדר שמוסיף שמחה לעולמנו.

בוקר יום שישי, הראשון באוגוסט 2014, ה’ מנחם אב, לאחר ימי לחימה רבים וקשים באזורנו, אני מקבלת טלפון משמח ומתבשרת שבתי הבכורה ילדה בן בריא בבית חולים מאיר. בו זמנית מודיעים על סיכויים להפסקת אש. אני אומרת לבתי בטלפון “הילד הזה הביא עם לידתו בשורת שלום!” מתארגנת ויוצאת מהר מסעד לכפר סבא. בשער הקיבוץ אני מעלה שלושה טרמפיסטים מותשים שרק שרוצים הביתה. השמחה ברכב הקטן גדולה … עד שאחד החיילים קצת לפני צומת עד הלום אומר: “תעצרי לנו במקום הראשון שאת יכולה, אנחנו חוזרים”. אני ממשיכה לבד … ואת ההמשך כולכם יודעים …

“כבר יש לנו שם לקטן” אומרת בתי “החלטנו עליו מזמן”. ואני -מתאפקת ולא שואלת.

יום שישי, ערב שבת, אני נאלצת לעזוב מהר לנסוע לפני כניסת השבת הביתה, לסעד. אני מדליקה רדיו מבינה שאין זכר להפסקת האש, שומעת על קרבות קשים, הריגת חיילים בקרב באזור רפיח, אולי חטיפה? ובבית מול מסך הטלוויזיה – תמונות החיילים היפים, מאירי הפנים – לא נותנות מקום לשמחת הלידה. אני דומעת כאילו אני מכירה אותם אישית. וחושבת על הנכד ששוכב בעריסה בכפר סבא. לאיזה עולם הוריו הביאו אותו?

שבוע אח”כ ביום שישי, כשהמבצע עדיין רחוק מלהסתיים, אנחנו בטקס ברית המילה. וכשהמוהל מכריז: “ויקרא שמו בישראל” … “הדר” – נדמה לי שכל הנוכחים הצטמררו. המקריות הזו של חטיפת סגן הדר גולדין והולדת הדר הקטן שלנו בדיוק באותו בוקר, קיבלה משמעות סימבולית עמוקה.

בפרשת השבוע שנקרא מחר, פרשת ואתחנן, פונה משה אל העם הניצב בערבות מואב, ערב כניסתם לארץ בלשון יחיד ואומר:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת … מדוע הוא פונה לעם ביחיד, “שמע”, היה עליו לומר שמעו ישראל, כמו שכתוב בהמשך הפסוק “אשר אנכי מלמד אתכם לעשות”? 

זו לא הפעם היחידה שמשה נוקט לשון יחיד בדברו עם הרבים: “וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ” וכמובן בקריאה המפורסמת שהפכה לסלוגן של העם היהודי לדורותיו: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”. זו לא שגיאה בעברית. זה מכוון. משה בנאומו מבקש לחקוק בלב השומעים אז, וגם היום, שעם ישראל הוא ישות אחת שכל אחד מאנשיה, נשותיה, בניה ובנותיה – הם כאברים בגוף אחד. וכשאחד מאיתנו הולך, אנחנו לא מפסיקים לזעוק את הכאב האבר החסר! כדברי שירו של מוטי המר בביצוע הנפלא של חוה אלברשטיין:
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו.

“וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה’ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה …” – כך מצווה משה את העם טרם כניסתו לארץ המובטחת. אנחנו שזכינו להיכנס לארץ, ורובנו אף נולדנו בה לתוך מציאות של מדינה ריבונית, שואלים ושואלות את עצמנו: מהו הישר והטוב בעיני ה’? מה עלינו לעשות כדי ש”הארץ הטובה” אכן תהיה טובה.

עם סיום מבצע צוק איתן קמה תנועת נשים עושות שלום שזכיתי להצטרף אליה. תנועה בלתי מפלגתית רחבה של נשים ממגזרים שונים. יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות מכל רחבי הארץ. תנועה שקוראת להציב במרכז השיח הציבורי ובלב הפעילות המדינית את מימושו של פתרון מדיני מכבד ומוסכם על הישראלים והפלסטינים. כמו שממשיכה חווה אלברשטיין ושרה: “אם נדע, איך להרגיע את האיבה, אם רק נדע”. כאן המקום להזכיר את גם את החוק שיידון שוב בכנסת ביום שלישי הבא: אחרי שנתיים של כאוס פוליטי, אחרי עוד סבב מלחמה מדמם, אנחנו שוב מבקשות לקדם את הצעת החוק חלופות מדיניות תחילה.

השבת, בהפטרת הנחמה הנפתחת במילים: “נַחֲמוּ, נַחֲמוּ, עַמִּי”. מתאר ישעיהו הנביא את אלוהים כרועה האוסף את הטלאים שהתפזרו לכל עבר:
עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. הִנֵּה אֲדֹנָי אלוהים בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל. (ישעיהו מ, ט-יא)

נשים עושות שלום בחץ השחור

 

 

גם אנחנו מצטרפות כאן היום לאנשי מסדר הדר, ולמשפחות הבנים וקוראות למי ש”זרועו מושלה” להשבת הבנים

[הדר גולדין, אורון שאול והאזרחים אוורה מנגיסטו והישאם אלסייד] ולקיבוץ הטלאים.