כנס הגליל השני – יש דברים שאי אפשר לשכוח

את הכתבה הזו אני רוצה להקדיש לנשים האמיצות מפורום אימהות למען החיים. הדרך שלי לסייע ולו במשהו לפעילות החשובה שלהן היא לדבר עליהן בכל מקום אפשרי, לספר עליהן גם כאן באתר של נשים עושות שלום

פגשתי אותן לראשונה באוגוסט 2020 כשצעדו מחיפה לירושלים במחאה על ההתעלמות ואי הטיפול באלימות שמשתוללת ברחוב הערבי, כאילו שאינם חלק מאזרחי המדינה. עמדתי על גשר המיתרים בכניסה לירושלים וראיתי את האימהות, האחיות, בנות המשפחה, אחרי ימים של הליכה בשיא חום הקיץ, בבגדים שחורים, מחזיקות בתמונת יקירהן שנרצחו. הצטרפתי להליכה השקטה והעצובה שהסתיימה בבית הנשיא. ראובן ריבלין הנשיא לשעבר קיבל את נציגותיהן ואנחנו שנשארנו ליד השער התיישבנו על המדרכה המוצלת והקשבנו לסיפורים האישיים הקשים.

בכנס הגליל השני לשותפות יהודית ערבית שהתקיים בכפר מנדא והיה שיאה של התארגנות משותפת של 9 ארגונים, גם הן לקחתו חלק. כמעט שנתיים שעברו מאז הצעדה לא השכיחו את הפנים שלהן. יש דברים שאי אפשר לשכוח.
לכנס הגיעו פעילות ופעילים ואזרחים מארגונים רבים וביניהם ייצוג מכובד שלנו, כולל בארגון, בהנחייה ובהובלה. פגשנו קהל מגוון במיוחד: מסיימי י"ב שהצטרפו לתוכנית למנהיגות בחברה הערבית באג'יק, חובשי כיפות מיישובי האזור, נשים ערביות ויהודיות, דתיות וחילוניות, צעירים מתנועת הנוער המקומית אג'יאל (החטיבה הערבית של השומר הצעיר) ופעילים חברתיים מרחבי הארץ.

על הבמה נאמרו מילים חשובות, אופטימיות ברובן, בנאומיהם של המארחים והמארגנים ובפאנל המרכזי שהנחה העיתונאי ישראל פריי והשתתפו מנהיגים חברתיים מובילים: דב חנין ח"כ לשעבר, מייסם ג'לג'ולי מנכ"לית שותפה בעמותת 'צופן' ואמג'ד שביטה מנכ"ל משותף של עמותת 'סיכוי-אופוק'. הקשבנו לשירי תפילה ומחאה, וראינו יצירות של ציירות וציירים מהאזור שהתחילו לצייר תוך כדי הכנס את החוויה שלהם. אבל יותר מכל השפיע עלי המפגש עם אימהות למען החיים.

הפעילות המרכזית בכנס הייתה שולחנות עגולים בהובלת הארגונים. כשנכנסתי לחדר החם שבו התאסף מעגל המאבק באלימות ובפשיעה – המאבק של כולנו ראיתי שאני דוברת העברית – או יותר נכון, לא דוברת ערבית – היחידה בחדר. הצעתי בחשש קל שאעבור למעגל אחר כדי שיוכלו לדבר ערבית בחופשיות אבל התגובה המיידית שקיבלתי מהמנחות הייתה: מה פתאום, אנחנו כאן מדברות בשתי השפות. בהמשך הערב הבנתי למה. כיפאח אגברייה שעלתה לבמה למסור סיכום על המעגל אמרה בעצב: האלימות בחברה הערבית היא בעיה של כולנו במדינה, אבל למעגל הזה הגיעו רק שני יהודים… וזה נכון, קורבנות האלימות שחלקם הגדול נקלעו לרוע מזלם לקו האש הם לא רק שמות שמוזכרים בחדשות (ולא תמיד מוזכרים), הם השכנים שלנו כאן בגליל ובכל הארץ. ואלימות באשר תהיה פוגעת בכולנו.
למה זה קורה, איך זה קורה, לכך התוודעתי במעגל. הידעתם שמספרי הנפגעים על רקע של אלימות בתוך ישראל הם 7 מתוך אלף, אבל בעזה ובגדה מספר הנפגעים (לא על רקע ביטחוני) הם 0.5 מתוך אלף? איך אפשר להסביר את זה? כשביקשתי להבין מייסם ג'לג'ולי הסבירה שבחברה הפלסטינית בגדה ובעזה, למרות או בגלל כל המצוקות, קיימת סולידריות קהילתית וניתנת תמיכה רבה למשפחות הנפגעים. המצב בחברה הערבית בישראל הפוך, מוסדות המדינה, המשטרה והרווחה, מפנים כתף קרה, ומה שקרה לקהילות עצמן עגום לא פחות. הבמאי בלאל יוסוף שסרטו חיים בצל המוות יעלה בחודש הבא בפסטיבל ירושלים, סיפר על צרה פנים ישראלית נוספת שהביא הכיבוש: החברה הערבית בישראל עברה שינוי בעקבות הבאת משפחות המשת"פים לישובים הערבים. ילדי המשפחות שנדחו ע"י תושבי המקום גדלו להיות חיילים של משפחות הפשע שמתגוררות בכפרים. לארגונים האלה יש חלק עצום בשינוי סגנון החיים, שמחת החיים ותחושת הביטחון ברחובות.
רבות דובר על התנהלות המשטרה. הצלם גלעד בשן שהיה פעיל מרכזי במחאת בלפור (היהודי השני במעגל) שיתף בתובנות שלו כמי שפגש אלימות מצד המשטרה. "ואם אני כיהודי שהגיע להפגנה חוקית זכיתי ליד אלימה, אני יכול רק לשער מה אתם עוברים". נשות הפורום סיפרו כמה פעמים הלכו למשטרה ולא זכו לשום התייחסות. "אני לא מתכוונת לוותר" אמרה אחת הנשים שאיבדה את היקר לה מכל, "הם לא יודעים עם מי יש להם עסק".

איך הבנתי את כל מה שנאמר? על כך אני מודה למנחות המעולות הזאר בדין וכיפאח אגברייה שהסבירו, הביאו נתונים וניהלו שיח מרתק, ובנוסף תרגמו בנאמנות מערבית לעברית ומעברית לערבית.
זה לא שהנושא אינו ידוע, אבל איך שאנחנו כיהודים מתוודעים אליו? אם אני חשה שיש התנשאות ביחס של המדינה, כולל התקשורת, לאלימות בתוך החברה הערבית, איך מרגישים הנפגעים עצמם? איך חשים האזרחים הערביים במדינה?
חשוב לי לספר לכן נשים עושות שלום ולו בקצה המזלג על מה שעלה במעגל, את מה שהיה בכנס, ולסיים במשפט שאמר ד"ר סוהיל דיאב רכז שותף של עומדים ביחד בנצרת-עמקים כשסיכם את הכנס:

איפה שיש מאבק יש תקווה, ואיפה שיש תקווה יש סיכוי לשינוי

* * *

 תודה לכן – חנה בן יוסף, כיפאיה עיאיטי, שלומית בן יון, גדיר האני ואורנה אשכנזי, על חלקכן בארגון הכנס.

 

 

 

חגית לביא 24.6.22