מה שלמדתי על אסטרטגית הפעולה של ארבע אמהות  מדבריה של אורנה שמעוני במלאות עשרים שנה ליציאה מלבנון.

סיכמה: דליה כרמון

 המוטיבציה להקמת תנועת ארבע אימהות הייתה אימהית רגשית. תחושת שכול ריחפה באוויר כשמספר גדל  של חיילים נהרג בתוך לבנון. הרקע הפוליטי חברתי היה של קונצנזיוס מוחלט לנחיצות השהות בלבנון כרצועת בטחון לגליל. הייתה קונספציה אחידה מקובעת בממשלה שקיבעה את הצבא והפכה את כולם לאיגוד מקצועי.

 ארבע אימהות החלו להטיל ספק. חברות התנועה החלו בלימוד וחקירה של המצב הביטחוני בלבנון ולבדוק את הכרחיות השהייה בלבנון כהיפכא מסתברא. אסון המסוקים היה קטליזטור בהקמת התנועה ויציאה למאבק.

מטרת המאבק הייתה להביא  לקונצנזוס ציבורי אחר. האסטרטגיה הייתה לפעול בכל הציבורים, להגיע לסקטורים רבים פורמלים ולא פורמלים להגיע עם התקשורת לכל בית וסלון ,חיפשו דרך להשפיע על הסקרים על מנת לשנות את תפיסת השלטון.

 הטקטיקה  הייתה לנקוט בפעולות “מחוץ לקופסא” אחרות מתנועות מחאה אחרות שיצאו להפגנות ולצמתים. הפעולות צריכות לענות על ארבעה מאפיינים: 

  1. 1. הפעולות צריכות משוך את התקשורת שתביא את המסר לציבור הרחב.

2. פעילות שתהיה לה השפעה עממית דרך הפעילות והתקשורת.

3. השפעה על ראש ממשלה והשרים, שתגיע מהשינוי שיחול בציבור.

4. פעילות עקבית  ונחושה עד היציאה מלבנון.

womensday march 8319 orna shimoni

התנועה בחרה בפעילות של מסעות. (מסע פיזי ונפשי) למסעות בחרו כלי תחבורה שונים לכל מסע על מנת למשוך א התקשורת .במסעות שמו דגש על שלטים וסטיקרים מתאימים לכל מקום.

במשך כשנתיים יצאה התנועה כל חודשיים ל-12 מסעות בהם השתתפו גם גברים עם דרגות בדימוס:

  1. 1. מסע מול בית הנשיא כחודש ימים עד שקבלו אותן בקבינט הביטחוני.

2. מסע אופניים לראשי ערים (נשים זקנות על אופניים) 5 ימים פגישות עם 18 ראשי ערים וסיום בירושלים. “אתם קוברים את החללים” ודרשו מהם ללמוד את הנושא לעומק.

3. מסע עם נהגי מוניות לאוניברסיטאות ולמכללות בכל הארץ. המסר הוא דיונים פוריים וסיעור מוחין בין מרצים ,סטודנטים ונהגי מוניות.

4. מסע לשווקים שבועיים לפני הבחירות . הסוחרים הם הברומטר של הבחירות. הקונים היו נגד והסוחרים בעד. תחשוב ותשאל לבנון. “רק מחשבה תביא פתרון” “שכחו אותי בלבנון” (סטיקר שחיבר אחד הסוחרים בשוק).

5. מסע טרקטורונים לצפון  עם בעלי הון . “בטחון לצפון תעשיה לצפון” בעלי הון מהתעשייה (התעשיינים לא שיתפו פעולה).

6. מסע אל  התקשורת בגיפים. לכל תחנות הרדיו, הטלויזיה והעיתונות. פגישה עם ענקי  התקשורת לדיונים. התביעה מהם הייתה להציג את כל השאלות הקשות לנסיגה לחסוך ועדת חקירה אחר כך.(התקשורת לא הסכימה עם התנועה).

7. מסע אל הצפון דרישה לחידוש צמיחה כלכלית חברתית בצפון קריית שמונה והמושבים. פגישות עם ראשי ערים בצפון. התנועה נאבקת חברתית כלכלית.

8. מוצב האימהות מול בית ראש הממשלה. אוהל “קול האימהות”(נחליף את בנינו כבני ערובה )הפגינו שבועיים מול בית ראש הממשלה. הייתה להן כבר דיעה מגובשת וכבר לא התייחסו אליהן כ”אימהות סמרטוטות”.

 

התקשורת לא עמדה לצידם. לא עבדה למען יציאה מלבנון. האינטרס שלה היה לדווח ולסקר דברים נועזים וחדשניים. התקשורת אומנם לא הגיעה לדיונים סקרה רק בצילום אך נכנסה כך לכל בית בסלון והגיעו כך גם לחיילים. (תמונה שווה אלף מילים).

לאט לאט התחיל שינוי ברחוב, הויכוח על זכותן של אימהות להיאבק על חיי הבנים קבל לגיטימיות. היתה להן דיעה מגובשת ולא זלזלו בהן. 

התנועה הגיעה ונגעה בהרבה קבוצות בחברה.תרמה לסיעור מוחין מפרה.  גם שרים כולל מועדת חוץ ובטחון שינו את הטון. אהוד ברק התחיל לדבר על יציאה מלבנון בהסכם עם הסורים. המאבק התרחב בציבור עד להחלטה על היציאה מלבנון.