הדרך לשלום עוברת בצומת / תמנע אופיר

רעיון הצמתים עלה במוחי, כאשר הבנתי שהתקשורת מתעלמת מאתנו. השתתפתי בצעדת התקוה שהיתה אדירה בכל קנה מידה, וזכינו לסיקור תקשורתי נמוך, שלא תאם את גודל האירוע. תהיתי מה ניתן לעשות כדי שהמסרים של התנועה המדהימה הזאת יגיעו לציבור הרחב ויחלחלו שם. כיצד ליצור ניראות גדולה וקבועה, ייחודית לנו. וכך נולד רעיון הצמתים.
העיקרון היה לעמוד עם שלטים מהצפון עד לדרום. פעם בחודש, קרוב לבית, באותו היום באותה השעה, כך שהנוסעים יראו אותנו צומת אחר צומת. מספר פעמים לאורך הכביש.
הצגתי את הרעיון בפני צוות המאה, והוא התקבל מיד. יצאנו לדרך. קראנו לפרויקט “סעו לשלום”. בעזרת צוות הגרפיקה הדפסנו שלטים ופלריגים, והתנועה התגייסה.
היתה התלהבות גדולה, וכל חודש נוספו צמתים נוספים. ערכנו רשימה, ויצרנו מפה. בתקופת השיא הצלחנו להגיע לעשרות רבות של נקודות שבהן עמדנו.
נשים מכל קצות הארץ הצטרפו, כאשר חלקן מצאו בכך את האפיק העיקרי לפעילותן בתנועה, וגם כיום הן לפחות חמישים אחוז, מהעומדות בצמתים.
במשך שלוש וחצי שנים, לא ויתרנו אפילו פעם אחת על היום הקבוע שלנו (חמישי, ראשון בכל חודש). החמסינים והגשמים, שעון הקיץ ושעון החורף, קורונה וסגרים, לא יכלו לנו.
התנועה ממשיכה בעקביות לשגר את המסרים החשובים שלה, על השלטים המודפסים (וגם על אלו הנכתבים ביד…) ולעיתים נוספים להם גם מסרים אקטואליים בהתאם לאירועים הפוליטיים (סיפוח, בחירות, שילוב נשים ברשימות לכנסת, דרישה לשלום עם הפלסטינים בנוסף להסכמים עם האמירויות ועוד). לאחרונה שידרגנו את הניראות שלנו בתוספת מרעננת ומשמחת של דגלי טורקיז הנראים למרחוק.
אנשים רבים מאד במדינה יודעים להגיד “כן, ראינו אתכן בצמתים…” וזה משמח אותי: סימן שזה עובד…
מרגש אותי כל פעם מחדש כאשר בעלי, בתי ולעיתים גם נכדי (שכולם חברים בתנועה), מצטרפים אלי לעמידה בצומת…
מרגש אותי כל חודש לראות את עשרות התמונות הזורמות מכל קצות הארץ. לפעמים אלו רק שתי נשים נחושות בצומת פארן שבערבה, עם שלטים הנראים למרחוק, ולעיתים אלו עשרות נשים העומדות עם תנועות אחרות, בצומת אלונים או כאלו המשקיפות על לבנון בראש הניקרה, וקוראות להגיע להסכם מדיני.
לאחרונה, לצערי, ירדנו במספר המשתתפות. אני רואה את הסיבה העיקרית בפעילות יוצאת הדופן של תנועות המחאה. נשים רבות מגיעות לצמתים של הדגלים השחורים (ש”העתיקו מאיתנו את הרעיון”, לפי מה שהמארגנים שלהם אומרים…), ולא תמיד זה קל, להיות גם שם וגם כאן.
כשתגמר המחאה, והשלום אולי עוד קצת יתמהמה, אנחנו שוב נהיה במלוא כוחנו, כי לא נוותר עד שנביא אותו!!!
אני מסיימת את תפקידי כרכזת הצמתים, ומודה מכל הלב לכל הנשים הנחושות והנפלאות, מודה על שיתוף הפעולה והאמונה בצדקת הדרך.
מאחלת המון הצלחה למרב ניצן אורבוך וחברות הצוות רויטל יוגב (שאיתי מהיום הראשון) ופנינה דובו שהצטרפה לפני שנה.