ברניס צון – מהאפרטהייד בדרום אפריקה לפעילות למען השלום בישראל

 

עליתי לארץ מדרום אפריקה ב-1972 יחד עם משפחות צעירות רבות שעזבו לאחר שלא ראו לעצמן עתיד בארץ האפרטהייד. בשנים הראשונות בארץ למדתי עברית, ילדתי עוד תינוקת,  התגרשתי ובניתי את עצמי מחדש כולל רכישת מקצוע. למדתי עבודה סוציאלית קלינית עם התמחות בטיפול משפחתי וזוגי ואני עובדת במקצוע זה 40 שנה; תחילה כחלק ממכון פרטי לטיפול משפחתי, בו התאמנתי, לימדתי והכשרתי אחרים, ובהמשך עד היום, בפרקטיקה  פרטית. היום אני מטפלת בעיקר באנשים ממשפחות שכולות שמופנים אליי על ידי משרד הביטחון.

עיסוק זה מאפשר לי להשתתף בפורומים שונים המעודדים דיאלוג ואינטראקציה בין יהודים וערבים כמו גם השגת מטרות דומות עם פלסטינים מהשטחים. פעילות זו משמעותית מאוד עבורי כי לפעמים אני מרגישה מה שהרגשתי בדרום אפריקה – שייכת למיעוט פריבילגי שאינו מתייחס ופועל למען התושבים האחרים בארצו. מאידך, ככל שהשנים עברו ללא התקדמות לעבר פתרון הסכסוך, רגשות התסכול וחוסר האונים שלי רק גברו.

ואז, לפני 6 שנים, בעקבות מלחמת צוק איתן בעזה, קמה תנועת נשים עושות שלום על ידי אימהות מודאגות שהתחילו להתחבר זו עם זו ולקרוא: “די, חייבות לעשות משהו!” ואכן קמו ועשו. הצטרפתי לתנועה שמונה היום אלפי חברות וחברים די בהתחלה אבל לא הייתי פעילה. עד לפני 3 שנים כשגיליתי את ההפגנות הקטנות בצמתים בכל הארץ. את זה, הרגשתי, אני יכולה לעשות. הצטרפתי פעם בחודש לנשים שעומדות בצומת הקרובה לביתי בגבול רמת השרון – הרצליה.

בקיץ 2018 עברתי להתגורר במודיעין, קרוב לשתי בנותיי ומשפחותיהן. כאן פגשתי קבוצה של חברות תנועה מעורבות וסופר-פעילות. הן צעירות ממני אך מיד קיבלו אותי בחיבוק ובאהבה. מאז אני משתתפת בהפגנת זוטא החודשית בצומת שילת ובאירועים אחרים של קבוצת מודיעין-מכבים-רעות. אני מתפעלת מהקשרים שקשרו הנשים האלה עם החברות הערביות ברמלה ולוד. לראשונה זה כמעט 50 שנה בישראל אני נפגשת באופן חופשי ושווה עם נשים מקבוצה שיש כלפיה אפליה, ושאחת מהן קיבלה באחרונה פרס לאומי על תרומתה לחברה.

נוסף על כך, כמה מהנשים המארגנות התיידדו אתי ומהן אני לומדת על העבודה הנרחבת שנשים עושות שלום עושות בתחומים שונים ובמקומות שונים בארץ: הפעלת לחץ על הממשלה; פגישות עם חברי כנסת למען פתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני; בהתעקשות  על שילוב נשים במוקדי השפעה בסימן החלטה 1325 של האו”ם; תמיכה באוכלוסיה בעוטף עזה; יצירת קשרים עם נשים פלסטיניות מעזה והגדה המערבית שמנסות גם הן דחוף למען הסכם שלום, ועוד. אני מקבלת השראה מנשים אלה ומצטערת לראות שרק נשים מעטות מהקהילה האנגלוסקסית הגדולה בארץ פעילות בנשים עושות שלום. לכן פרסמתי מאמר על התנועה ב-ESRA, בטאון של הקהילה הזו בישראל.

שמחתי כשפנו אלי לכתוב על המעורבות שלי בתנועה חשובה כל כך ומעוררת השראה.  לדעתי, נשים עושות שלום צריכות לקבל הכרה רשמית מנשיא המדינה.