ענת נגב – כשעיצוב אמנותי פוגש מחויבות פוליטית

 

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה פמיניסטית. אמי הייתה משוררת, מקצוע שקשה להתפרנס ממנו, והקריירה הענפה של אבי, ארכיאולוג בעל שם עולמי, גבתה ממנה מחיר שנשים רבות שילמו באותה תקופה. היה ברור לי שאבחר מקצוע שיעניק לי עצמאות כלכלית, וכאשר הגיע הזמן לבחור מסלול לימודים חשבתי ממה אוכל להתפרנס וכך הגעתי ללימודי עיצוב תעשייתי.

כמעצבת, יש לי תמיד רצון לעשות דברים באופן ברור ונגיש. בחרתי לנצל את הפורמט הזה גם כדי לספר על עצמי.

נולדתי וגדלתי בירושלים ולמרות שעזבתי אותה מזמן, העיר עדיין מלווה אותי בהיבטים רבים. כשהייתי בתיכון ארגנתי גרעין נחל לקיבוץ סמר בערבה. די מהר הבנתי שלא אהיה קיבוצניקית. היינו מאד אידיאליסטים וסתם להעביר את השרות בכיף לא הייתה אופציה. אז יצאתי לאחוזי פיקוד, הדרכתי במחנה 80 כמ”כית, מ”מ ומ”פ וסיימתי בתפקיד סגנית קצינת ח”ן פיקודית של הנח”ל.

בשנת הלימודים הראשונה שלי נקראתי לשירות מילואים. בדיוק באותה תקופה ניתן פטור משירות צבאי למצהירות על אמונה דתית, ובעקבותיה קמה תנועת מחאה של סרבניות מילואים. הייתי הקצינה הראשונה שסירבה, ולאחר שסמלת אמיצה ישבה בכלא חששתי מאד. במשך חודשים לא ישנתי מפחד פן יבואו לעצור אותי. בסופו של דבר נשפטתי, קיבלתי מאסר על תנאי ושיעור ראשון בשינוי חברתי – מחאה מנהלים מול הרשות המחוקקת, לא מול הרשות המבצעת. הפנמתי את השיעור ונשלחתי לשירות מילואים בגשר אלנבי, שם פיקדתי על החיילות שבדקו את הנשים הערביות העוברות בגשרים. פגישה ראשונה וכואבת עם דיוקנו של הצבא שלנו כמנהל משטר כיבוש.

עם סיום לימודיי עבדתי תקופה קצרה בעבודות מזדמנות. מכל אחת מהן למדתי משהו ששירת אותי לימים בקריירה המקצועית שלי. קצת אחרי כן פתחתי את חברת העיצוב הראשונה שלי. מעיצוב תעשייתי עברתי לעיצוב והקמת תערוכות בחו”ל, החברה שלי גדלה מאד ודי מהר מצאתי את עצמי עם ארגון גדול, אחריות עצומה, מתחים רבים וגם סיפוק רב. העסקתי עובדים רבים ובמשך כעשרים שנה חייתי בין שדות תעופה ומרכזי כנסים.

ואז התחלתי לחשוב מה הלאה. האתגרים החלו לחזור על עצמם ואני קיבלתי החלטה אמיצה לרדת מהסחרחרת ולצאת למסלול חדש.

הקמתי חברה שעסקה בהפקת ארועים, הפכתי לחיית לילה, בניתי תפאורות ענק בחיק הטבע, הגשמתי משאלות מוזרות ליהודים עשירים שבאו לחגוג ארועים בישראל. פגשתי עושר מסוג שלא הכרתי קודם לכן והתודעה החברתית שלי הלכה והתעצמה. הבזבוז בארועים אלה ואי-השוויון בין אלה שיש להם ואלה שאין להם צרם  לי יותר ויותר. סידורי פרחים ותפאורות במאות אלפי שקלים הרגיזו אותי למרות שהעשירו אותי כלכלית. זה היה הזמן להמשיך הלאה.

בגיל 52 חזרתי לספסל הלימודים, רכשתי בבצלאל תואר נוסף בעיצוב קרמי וזכוכית. לא תכננתי לחזור ללמודים, בוודאי לא עם ילדים בגיל של בנותיי, אבל הדברים התגלגלו ומצאתי את עצמי סטודנטית במשרה מלאה במשך ארבע שנים עמוסות. רכשתי שם חברים טובים שעדיין מלוים אותי.

בשנת הלימודים הראשונה קיבלתי מחבר קרוב שבתו נהרגה בפיגוע, הזמנה להצטרף לפרויקט הנרטיבים של פורום המשפחות השכולות. פרויקט הנרטיבים היה נקודת מפנה בחיי. מאקטיביסטית בינונית הפכתי לאישה מגוייסת. אם יש נקודה שהקימה אותי מהכורסא, זו הייתה הנקודה.

הקו העיצובי של ענת ניכר בשלטים השונים שהנפנו בצעדת השלום בירושלים

על רקע זה הגעתי לתנועה שלנו. הצטרפתי לנשים עושות שלום ממש עם הקמתה. מאז הספקתי למלא בתנועה תפקידים רבים:

הייתי חברה פעילה בצוות קשרים עם פלסטיניות בתקופה פעילה במיוחד בקשרים אלה. שמחתי בכל הזדמנות לנסוע לרמאללה ולדבר עם המנהיגים הפלסטינים. פרויקט הנרטיבים לבש מימדים של דוגמא אמיתית בכל שיחה כזו, והרגשתי שהכלים שקיבלתי בפרויקט עוזרים לי להקשיב ולהתחבר.

השתתפתי בגיבוש הפרויקטים הגדולים של התנועה וזכיתי לראות כיצד חזון של ארבע- חמש נשים שיושבות במטבח ומדברות הופך למציאות הסוחפת אחריה עשרות אלפי נשים וגברים.

ריכזתי במשך יותר משנה את צוות התקשורת של התנועה, ובצעדת התקווה הייתי שם, משפשפת את עיני בחוסר אמון ובתדהמה למראה עשרות האוטובוסים שהגיעו מכל עבר –  מישראל ומהרשות הפלסטינית, לצד מאות המכוניות ונחיל הא.נשים הצועדים שהפך לימים לתמונה האייקונית של התנועה.

בהמשך הצטרפתי לצוות רכזות היגוי לשנה מעניינת ומאתגרת שלקראת סיומה נערכה חשיבה מחודשת על מבנה התנועה. כשרכזות ההיגוי האחרות סיימו את תפקידן, נשארתי כרכזת בודדת במשך כמה חודשים עד שהושלם מהלך הרה-ארגון וצוות הניהוג החדש נכנס לתפקיד.

באחרונה מצאתי אתגר חדש בצוות קשרי חוץ אותו אני מרכזת עם אורנה אשכנזי, אישה יקרה לי מאד שאיתה חלקתי גם את שנת ההיגוי. ביחד אנחנו מקוות לקשור קשרים משמעותיים וליצור הזדמנויות חדשות בחו”ל. נגיף הקורונה עיכב חלק מהתכניות שלנו, אבל הן עוד יקרו.

נכון, ועל מה לא דיברתי עדיין? על הכובע בו רובכן פגשתן אותי, על תפקידי כאחראית על התקשורת החזותית של התנועה. אולי כי עיסוק זה הפך זה מכבר לטבע השני שלי.

כשהגעתי לתנועה היה לנו רק לוגו. בעבודת נמלים עקשנית ומתמידה, ועם עזרה מתחלפת במשך השנים, הצלחתי לבנות קו מובהק של עיצוב שכל הרואה אותו מקשר אותו מיד לנשים עושות שלום. זו עבודה מתמשכת, כפוית טובה לעיתים ולא דמוקרטית שהתוצאה שלה משתלמת וחשובה.

זהב שחור – עבודה של ענת נגב המוצגת בביאנלה במוזיאון א”י

מזה שש שנים שלא יצאתי לחופשה ללא מחשב. עבדתי במקומות מוזרים – על סירה מתנדנדת, בישיבה על רצפת אוטובוס נוסע, והרבה לילות ללא שינה עם נשים מסורות מצידו השני של קו הטלפון והמייל. נשים שעבדו איתי על המסר ועל דיוק העיצוב כדי שיהיה מושלם.

בחיי המקצועיים שמחוץ לתנועה אני יוצרת כאמנית ומעצבת בתפר בין אמנות ועיצוב. מאחוריי שתי תערוכות יחיד ומספר רב של תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו”ל. בביאנלה הנוכחית במוזיאון ארץ-ישראל מוצגת כרגע עבודה גדולה שלי בשם “זהב שחור”.

ומילת סיכום, אני אוהבת את תנועת נשים עושות שלום ושמחה לתרום מכישוריי למאבק שלנו. בתקופה האחרונה אני פעילה גם באפיקים נוספים המשקפים את עמדותיי הפוליטיות ומחכה לאתגר הבא של התנועה ובטוחה שאקח במימושו תפקיד פעיל.