מי שעלה בקיץ הזה במעלה רחוב עזה בירושלים, חלף על פני הצומת שבו התפוצץ אוטובוס ב–2004, ומיד אחריו על פני בית הקפה שהתפוצץ ב–2002, הבחין בוודאי באוהל לבן הניצב מול בית ראש הממשלה מוקף בשלטים. בתוך האוהל מצטופפות נשים בחולצות לבנות, מנסות להסתתר מפני השמש. כן, הקיץ הזה לוהט במיוחד. קיץ ללא סובלנות, ללא רחמים, וכמעט שהייתי מוסיפה — ללא תקווה, אלמלא פגשתי את הנשים הללו, שבחרו שם מלא תקווה לתנועה שהקימו בעקבות "צוק איתן": "נשים עושות שלום".
כמה מהן עונדות שלט: אני בצום. הצום הזה, המכונה בפיהן צום איתן, מתרחש במשמרות על פני 50 ימים, לציון 50 ימי המלחמה בעזה שכמעט נשכחה מלב.
אבל כאן, ברחוב עזה, זוכרים אותה היטב. עשרות נשים מהדרום מגיעות אל האוהל ומספרות על מוראותיה, ואמהות שכולות, וחיילים שנפצעו בה, וכולם מאוחדים במאמץ שנשמע מובן מאליו אך גם חסר סיכוי, לנסות למנוע את המלחמה הבאה.