הרצאה ראשונה – פרופ' דפנה הקר – "פמיניזם זה לכולם"
אנחנו צריכות להיות קהילה לומדת בניגוד לדריכה במקום.
"פמיניזם זה לכולם", למה לא לכולן? השפה העברית מקשה עלינו לשרטט מרחב האם אנחנו נשים או גברים. (למשל כולם\ן) שם ההרצאה הוא מחווה לבל הוקס, פמינסטית שחורה שכתבה ספר בשם זה, שמתאר את המאבקים והאתגרים העומדים בפני התנועה הפמיניסטית. הוקס מאמינה, שאם מטרתו של הפמיניזם היא לקיים עולם חופשי מסקסיזם, הדבר אפשרי רק אם גם נשים וגם גברים יאמינו בכך ויילחמו עבור זה.
הפמיניזם באופן כללי מבקש ליצור שוויון בין גברים לנשים. איך אפשר להתנגד לזה? ישנם גברים שחושבים שנשים נחותות, שהן לא צריכות להישמע בספירה הציבורית. מנגד יש גם נשים רבות אשר מצד אחד חושבות שאמנם השוויון נחוץ והכרחי אבל פוחדות לקרוא לעצמן פמיניסטיות. למה? למה נשים מתקשות לזהות את עצמן כפמיניסטיות? פמיניזם סובל מיחסי ציבור גרועים מאד. אמנם טוענים, שפמיניסטית היא אישה חזקה, עצמאית וכד', אבל היא שונאת גברים, לא מורידה שערות, לא מתחתנת, לסבית. סטראוטיפים אלה גורמים לנשים לא לרצות להשתייך לקבוצה כזו. הטיעונים הסטיריאוטיפים כה רחוקים מהמציאות שהרי רובנו קשורות לגברים בדרך זו או אחרת:יש לנו אבות, אחים, בני זוג, חברים, בנים שכולם נמנים עם המין הגברי. החברה הפטריארכלית מעבירה מסר,שהאישה צריכה להיות יפה, נחמדה, להתרחק מהספרה הציבורית שהיא מקומם של הגברים. המחקר מראה שנשים צעירות בישראל עסוקות מאד בזוגיות ולכן המסר הזה דוחה אותן מהפמיניזם.
הפמיניזם הוא התנועה החברתית המוצלחת והחשובה ביותר במאה ה-20, תנועה שהצליחה להגיע להישגים מדהימים בזמן קצר. מצבן של הנשים במאה ה-20 השתפר באופן יוצא מהכלל. דוגמאות להישגים – זכות לשמור שם משפחה אחרי הנישואין, זכות למשמורת על הילדים אחרי גירושין, זכות להיות עורכות דין, זכות להתנגד ליחסי מין (גם עם הבעל) או להטרדות מיניות (שלא היה להן עוד שם בתחילת הדרך), זכות להשכלה גבוהה (כיום – יש בישראל יותר סטודנטיות מסטודנטים), זכויות קניין, וכמובן זכות לבחור ולהיבחר.
אולם מנגד קיימים סטראוטיפים קשים לגבי פמיניזם. מי אחראי לכך? קודם כל בורות, בורות היא הבסיס להתנגדות לתנועה. התנועה החברתית הכי חשובה במאה ה-20 לא נלמדת בבתי ספר!! יש קבוצות אשר להן יש אינטרס לשמר את הבורות הזו. המאבק פמיניסטי לא הושלם וקיימת בורות וגם ניכור של נשים רבות.
דוגמאות:
אימוץ מערכי השיעור בנושא מגדר שהוכנו ע"י יחידה ייעודית לכך במשרד החינוך הוא וולונטרי ולכן כמעט ולא מיושם. מכיוון שהמאבק והמשימה הפמיניסטית לא הושלמה הבורות הזו מדאיגה.
בשדה הפוליטי –הייצוג הקטן של נשים בכנסת;
בשוק התעסוקה – אותו שיעור נשים וגברים באוכלוסייה היהודית יוצא לעבודה אבל הפער במשכורת הוא 35%; בקרב האוכלוסייה הערבית רק 30% מהנשים יוצאות לעבודה, והן משתכרות 31% פחות מהנשים היהודיות; ישראל מקום רביעי מהסוף בפערי השכר בין גברים לנשים. תמונת הראי למצב בשוק העבודה היא המצב בבית.
בתחושה החברתית הסובייקטיבית, הגברים "החדשים" הם אבות השנה, אבל בפועל מי שנשארת עם הילד החולה ועושה את הכביסה זו האישה. נשים בישראל עובדות 50 שעות בשבוע בבית לעומת 21 שעות של גברים. קיים מחקר המלמד שכאשר מחברים את שעות העבודה של נשים בשכר ולא בשכר, הנשים עובדות בשבוע 12 שעות יותר מגברים.
בזירה החינוכית – חמישית מילדי ישראל מתחנכים בבתי ספר חרדיים, לומדים בהפרדה תוך סוציאליזציה של תפקידי מגדר. 11000 חרדים לומדים במוסדות להשכלה הגבוהה : נשים המרצות במוסדות אלה לא מלמדות את הבנים. אולם, גברים מלמדים נשים. תוצר לוואי הוא באבדן הכנסה של נשים.
בצה"ל – אחת מכל 6 חיילות מוטרדת מינית; ההדרה מחלחלת לצבא – למשל, ההורדה בדרגה של יועצת הרמטכ"ל למגדר.
אלימות – נשים חוות אלימות הן במרחב הפרטי והן הציבורי. וניתן למנות עוד קשיים רבים יחודיים לנשים שעדיין לא מטופלים כמו שצריך.
אנחנו חיות בעולם מאד ממוגדר, עולם בו ההבדלים הביולוגיים הופכים לחברתיים, למדנו בדרך הקשה שלא לנוח על זרי הדפנה, עדיין שומעות קולות אנטי פמיניסטיים בעולם כולו (טראמפ למשל). לכן, חייבות להגביר מודעות וגם ידע. בגדול אפשר לומר כי התנועה הפנימיסטית היא תנועה אופטימית.
פמיניזמים – אין פמיניזם אחד, פמיניזם הוא שם כולל להרבה מאד תיאוריות ופרקטיקות, שיש ביניהם ויכוחים לא פשוטים. המשותף בין כל הפמיניזמים הוא קריאת המציאות של נשים כקבוצה חברתית שמדוכאת על ידי גברים כקבוצה חברתית.
פמיניזם ליברלי – הזרם הראשון. מתייחס לליברליות הקלאסית. דימוי האדם כיצור רציונלי אשר יכול לנתב את דרכו בעולם מבלי שיקבל הנחיות מהדת או מהמדינה. המדינה צריכה רק להגן עליו מבחינה פיזית. הפמיניזם הליברלי עלה כחלק מהתפיסה הזו, בתקופה בה חשבו רבים שנשים אינן יצור רציונלי ולכן יש לשלוט בהן ולא לאפשר להן חופש. הקריאה הייתה: תנו לנשים מה שאתם נותנים לגברים: הזכות לחינוך, הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לצאת למרחב הציבורי ולקחת בו חלק כמו גברים.
בשנות ה-80 עלו זרמים נוספים: פמיניזם של שליטה של קתרין מקינון, ופמיניזם של דאגה של קרול גיליגן. שני הזרמים יוצאים נגד דימוי האדם של הפמיניזם הליברלי, דימוי אשר לא מהדהד את החוויה של רוב הנשים שחיות את חייהן תוך חיבור לאחרים כי הן היולדות, הנחדרות, החברות, האימהות, ואלה שמתחזקות את המרחב הרגשי בזוגיות. השוני בין שני הזרמים הללו הוא איך הן מסתכלות על ההתחברות הזו.
מקינון טוענת, שנשים מתחנכות מגיל צעיר לתת מעצמן ולהבין את עצמן מתוך הנתינה הזו, היא מכנה זאת רגל על הצוואר, וזה לא מאפשר להן לדבר בקולן וכך הן מאבדות את הזהות העצמית שלהן. אסטרטגיית הפעולה שהיא הציעה – מעגלי תמיכה רק של נשים שם הן תרגשנה בטוחות כאשר הן תראינה שיש נשים עם מצוקות וסיפורים דומים לאלה שלהן וכך תתאפשר הזדהות, הבנה ותמיכה. אנחנו חיות בתוך יחסי כוח פטריאכליים ולכן הרבה פעמים אנחנו שבויות בתוך התודעה הכוזבת, מעגלי השיח מאפשרים שחרור ממנה.
לעומתה קרול גיליגן רואה בעבודה שנשים עושות עבודה בעלת ערך חברתי חשוב ובעקבות זה שואלת איך אנחנו הופכות את החברה לכזו שמעריכה את עבודת הטיפול care))? יש להאיר את העובדה שעבודה זו איננה מתוגמלת. איך ערכיה יכולים להפוך להיות הערכים המוסריים שלאורם מתנהלת החברה כולה? מדוע תחרותיות נחשבת יותר מנתינה? הרי כולנו פגיעים, אף אחד לא שורד בלי מערכת תמיכה וטיפול, והדימוי של אינדבידואליסטיות כוזב. בני אדם לא יכולים לחיות בלי אחרים. אז איך מחקנו את כל עבודת הטיפול הזו שאי אפשר בלעדיה? האתגר הוא – איך בו זמנית אנחנו מעניקות וגם מתקדמות ולא מוותרות על עצמינו.
בסולמות התעסוקתיים עקרת הבית נמצאת בסטטוס החברתי הנמוך ביותר בעוד שעבודת הטיפול היא חשובה מאד. לא שומעים אותנו – רק כ-20% מהמרואיינים בתקשורת הן נשים. הסיפורים והאתגרים של נשים ראויים להישמע.
רוב הנשים עוסקות בעבודות "צווארון ורוד" – עיסוקים שברובם הם עיסוקים נשיים – מורות, אחיות, מזכירות, גננות וכד', מקצועות שהם בעצם המשך של העבודות המסורתיות של נשים בבית, של ה-care. למה אלה מקצועות שהשכר בהם לא משקף את החשיבות החברתית שלהם? מה יותר חשוב מהמקצועות האלה שהשכר בהם לא מאפשר קיום עצמאי. הזרם הזה אומר – זה העניין של מדינת רווחה שכולנו צריכות וצריכים.
באמצע המאה ה-20 עולים זרמים לא מהותניים – אומרים לקודמים – אתן מובלות על ידי נשים פריבילגיות, נשים לבנות ממעמד בינוני ומעלה. בל הוקס, שהוזכרה בתחילת השיחה, היא דוגמא למובילת זרם כזה. הפמיניזם, כפי שהוקס טוענת, אינו מאבק שנועד להצלחת קבוצה אחת של נשים. בהמשך לכך, ניתן לשמוע טענות של נשים שחורות בארה"ב על הזכות להפלה – ששואלות מה עם הזכות ללדת בצורה בטוחה ולגדל ילדים שלא מסתובבים ברחובות. או נשים פלסטיניות, שאומרות– ההישג הגדול הוא אליס מילר? מה זה קשור אלינו?
יש שילוב מצבים, לא רק אפליה בין גברים ונשים. כאישה מזרחית אני מופלית פעמיים. יש כאן שילוב בין הפטריארכיה לבין גזענות. כנ"ל לגבי נשים ממוצא אתיופי או רוסי. צריך לשים לב לאופנים בהן נשים מדכאות נשים אחרות ולוקחות חלק בדיכוי הקולוניאלי, הכלכלי וכד'. הדיכוי קיים גם במרחבים הגלובליים. למעשה הפערים נוצרים כתלות בעשירון אליו האשה נולדה. השגי נשים מצליחות הם למעשה בחלקם הגדול נובעים מהמקום בו הן גדלו. ההצלחות והכישלונות שלנו לא תלויים רק בנו אישית. יש כוחות חברתיים אשר מעצבים את חיינו. הישג לדוגמא של הפמיניזמים האלה הוא התיקון לחוק שיווי זכויות האשה (6ג1ב) שמכיר בחשיבות שילוב נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה. אבל זה שיש חוק עדיין לא אומר שיש אכיפה.
דיון: שאלות ותשובות
דור צעיר של נשים שאומרות נשים יכולות אם הן רק רוצות, queen b מישהי אחת שמצליחה ולא עושה לקדם אחרות. הפמיניזם הצעיר מסעיר ומשמיע קולות חדשים – me too. דעת וחשיפה לתכנים מגיל צעיר חשובה מאד. אם הן לא מבינות שההישגים שלהן הם חלק מהפריבילגיות של המעמד והמלחמות של קודמותיהן הן טועות, זו טעות לחשוב שההתקדמות שלהן קרתה רק בכוחות עצמן. לא נעים לחשוב שאני מדוכאת חברתית, התפקיד שלנו להעיר את הכוחות החברתיים שמעצבים את החיים שלנו כל הזמן.
פמיניזם של מדינות רווחה – רוב האקדמאיות הפמיניסטיות בישראל הוכשרו בארה"ב. בשנות ה-80 הפמיניסטיות המשפטיות קיבלו את המסר להתרחק מהפמיניזם הסוציאליסטי. אחד הדברים שגרם לזעזוע היא הבחירה של טראמפ – דפוסי הצבעה מעמדיים. תנועות חברתיות שלא הצליחו להסביר מה יש להן להציע לשכבות החלשות. האקדמיה בתל אביב חושבת כיום על מגדר ומעמד. ללמוד את ההיסטוריה של התנועות האלה וללמד אותה. הפערים המעמדיים כיום יותר קשים וקריטיים מהמגדריים ולכן חשוב מאד לדבר עליהם.
גיל פרישה – דיון סוער שעומד לפיתחנו. עוסקת מחקרית בזיקנה בשנים האחרונות. קטסטרופה גלובלית בהתהוותה. ברור שצריך לדחות את גיל הפרישה כי קרנות הפנסיה קורסות. לעבור מדיון של גברים-נשים לפילוח תעסוקתי. יש מקצועות שהדיון הזה מהדהד אותם באופן מדוייק ויש מקצועות שצריך לאפשר לכולם להשתחרר מהם – לא מתגמלים. אולי בכלל לבטל את גיל הפרישה? אחד האתגרים במודל הזה הוא "מתי די"? סוגיות מורכבות, מה שחשוב זה להבין שצריך פתרונות יצירתיים, אבל אם המדינה לא שם לא נזדקן בכבוד, זה הדבר הראשון והחשוב.
רוב בעלי ההון הם גברים. תרבות העבודה בהיי טק היא נגישות מוחלטת לצרכי העבודה, מייצרים מרחב תעסוקתי שהוא תחליף לבית, לדעתה מסוכן משום שיש שוק תעסוקה של עובדים שאינם בעלי ההון, הם משועבדים והרבה פעמים נשים או לא שורדות או לא מביאות ילדים. לא מזדהה עם סוג כזה של חזון. עובדים הכי הרבה שעות בשבוע ומפיקים הכי מעט – ישראל מול העולם. התרבות היא שאין שעות עבודה, המדידה של מצויינות בעבודה לפי שעות העבודה היא מדיניות גברית. גם גברים צריכים להשתחרר למען הרווחה הרגשית שלהם, לאפשר לנשים שוויון תעסוקתי יאפשר את זה.
פרגמנטציה בתוך התנועה הפמיניסטית – מילת המפתח היא סולידריות והנכונות ללמוד על נשים מתוך הנקודה בה הן נמצאות, הקשבה רדיקלית של גיליגן. אם לא נקשיב לא נוכל להתקדם. נוצרות קואליציות אד הוק – אלימות נגד נשים לדוגמא. איך בכל זאת יוצרות תנועה – אם לא נמצא דרכים אנחנו בסכנה של ללכת אחורה. איך מצליחות לייצר קול פוליטי שאומר יש לנו סדר יום. אם נשאר בפילוג אנחנו בבעיה כי המציאות משתנה מול עיננו. מתקשר לכך שאנחנו חיות במציאות של פחד, המשימה של כולנו להיות אמיצות כי מנסים להפחיד, אסור להיכנע לפחד.
חינוך – אין דבר יותר חשוב מחינוך. לייצר פוליטיקה אחרת אבל מצד שני להבין שלכל אחת יש כח – איך מחנכים בנים ובנות פמיניסטיים? מאבק על הטמעת חשיבה מגדרית בבתי ספר. למשל מחקר מצא שהשימוש במבחנים בלשון זכר יחיד פוגמת בשיעור ההצלחה של בנות, לכן יש להשתמש בלשון זכר רבים – אין יותר מבחנים בלשון זכר יחיד. זה מאבק שיש ביכולתה של כל אחת לעשות בביה"ס של ילדיה. ארה"ב – גרעיני פעולה קטנים שדנים בנושאים לשינוי. מגדר – כוח שהוא ידע וידע שהוא כוח.
הרצאה שניה – ד"ר מירי רוזמרין – "כוחנו בקולנו"
הפמיניזם מאתגר מבני כח מגדריים. כי כל שינוי חברתי עושה זאת. מחקרה קשור לפעילות של שינוי חברתי ושל שלום מכמה זוויות. אימהות ופגיעות כנקודת מוצא מוסרית ופוליטית. כתבה על פרויקט minds of peace שיש לו זיקות לנעש במובנים מסוימים.
שינוי חברתי מאתגר מבני כוח סמויים יותר ופחות ואת התשתיות שנשענים עליהם, שחלקם החשוב הוא מבני כוח מגדריים, לכן כל הדברים האלה קשורים. אי אפשר להתחמק מלהבין את המאבק על השלום כבעל ממדים של כוח. עמדת הנשים הנחמדות – מאמינה שנשים נחמדות לא יכולות לעשות שינוי, נחמדות היא מקום שהולם לגמרי את המקום החברתי שאליו הוסללנו, שהוא מקום שולי. נשים נחמדות הן נשים שהולכות עם הזרם.
1325 כנקודת מוצא – הרציונל לא היה רק שוויון, לשון ההחלטה מגלמת מחשבה על עמדת נשים כמטפלות, כקשורות לממד הדאגה (care), שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים והוא חלק קריטי במצב של סכסוך אלים כאשר קהילות שלמות נפגעות, ונגרמים נזקים כלכליים, גופניים ונפשיים. מי שבסופו של יום מתמודדת עם נזקים האלה, של חיים תחת סכסוך, היא לרוב האישה, אשר מתמודדת עם השכול, שלה ושל אחרים, מטפלת בילדים בטראומה וכד'.
החלטת האו"ם מנסה לגלם את התובנה הזו, שבגלל תפקידן לנשים פרספקטיבה ייחודית על הסכסוך. לא שנשים מטיבן רחמניות ורגשיות יותר, המקום שלהן בסכסוכים אינו כמו הגברים אשר יוצאים להילחם אלא הן אלה שמחזיקות את התשתית של היום יום שמאפשרת את הלחימה ואת התוצאות שלה. לכן הן רואות את מה שהגנרלים לא רואים, יש להן צורות מחשבה ופעילות שמאפשרות להן להתמודד עם המחירים היומיומיים ולכן הן צריכות להיות שותפות לשולחן המו"מ.
שרה רודיק[1] חושפת את הקשר בין יחסי כוח מגדריים לשימור תפיסות לגבי מה זה סכסוך ואיך פותרים אותו. רודיק טוענת כי לאימהות יש ידע אודות פתרון סכסוכים מתוך ניהול חיי היומיום המשפחתיים, מהידע הזה אפשר לחלץ מודל שיש לו יתרונות על המודלים המקובלים על איך פותרים סכסוכים.
רודיק טוענת כי לא מייחסים ערך כלשהו לפונקציה של אימהות. אימהות אינה בת הכרה בשום זירה חברתית. לעומת זאת אם הייתי סגן אלוף אני יכול ללכת לנהל בי"ס. בחברה שלנו אם הייתי בצבא זה משהו שאפשר לתרגם למשרה טובה, לכסף לכבוד וכד', הידע והשררה נחשבים מטבע שניתן להמרה. אימהות איננה נחשבת כבסיס ידע לשום דבר. לאימהות אין אמירה חברתית בשום נושא, כולל חינוך ובטח שלא ביטחון. ( כל פעם שיש החמרה במצב הבטחוני נשים נעלמות ממסך הטלוויזיה, ומופיעות צורות הידע שמוערכות כרציניות.)
העובדה שישראל מדינה מיליטריסטית עם צבא שיש לו תפקיד מרכזי מבחינה חברתית – כל המבנה הזה הוא גם מבנה מגדרי מאד וצריך לראות את זה כשמנתחים את סוגי הידע הרלוונטיים.
רודיק טוענת כי יש ידע באימהות. אימהות מתמודדות עם השכנת שלום ופתרון סכסוכים כל הזמן ומפתחות מודלים שמשתנים כל הזמן, בדיקה של המודל בשטח ושיכלול ופיתוח שלו הם חלק מחיי היומיום האימהיים. המודלים האלה, הם בדרך כלל לא אלימים, גם כשאנחנו נכשלות אנחנו מודעות לכישלון והוא הופך לחלק מהמודל. המודל שהיא מחלצת מהידע האימהי הוא טוב יותר בפתרון סכסוכים.
מו"מ בתום מלחמה הוא בעצם המשך המלחמה באמצעים לא אלימים, לא הצלחנו להגיע להכרעה לכן נאלצנו להגיע למו"מ. כלומר המטרה נשארת אותו דבר – לשלם מינימום ולקבל מקסימום. אולם רודיק מבקשת להגיע לפתרון לא אלים ולייצר משהו יציב. במודלים אימהיים המטרה היא גם להפסיק את האלימות וגם ליצר משהו יציב שכולל לא פעם חינוך לפתרון לא אלים, לימוד כלים ולא להגיע ישר למכות. חלק מההצלחה היא ששני הצדדדים ירגישו שקיבלו משהו הוגן, היא קוראת לזה "מוסר שוויוני", הגינות בסיסית. אולם ידע זה של אמהות בפתרון סכסוכים הוא שולי ולא נחשב.
מוכנות חברתית לחיות שנים רבות במצב של סכסוך היא חלק מתפיסת עולם, ודורשת התגייסות חברתית כללית. אם אנחנו לא רוצות להמשיך לחיות ככה חובה לטפל בתשתית שכוללת את היחסים המגדריים על כל ההיבטים שלהם. כשפועלים נגד התשתית זה לא נעים ולא נחמד!! חייבות לקבל כח – כח אינו שליטה או אלימות אלא השפעה. לנשים יש תסביך כח, כלומר מפחדות ממנו. מדוע אף אחד בפוליטיקה הישראלית לא מתחנף לקול הנשי?
הכוח הוא תסביך פמיניסטי – לא לזהות את הרגע שיש לי את הכוח לומר אני בפנים – תעשו מקום תזוזו קצת הצידה, גם אני חלק מהשיח. כיום בישראל נשים זה לא קול, אף אחד לא חושב שנצביע כנשים, דרך המגדר שלנו. זה אומר שנחמדות פירושה שאנחנו לא באמת מפריעות. להפריע זה לא נעים, לא נעים מגדרית ולא נעים כי "חוטפים" חזרה. יש לנו משאב חזק, כשאנחנו סופגות חזרה, הביחד שלנו כנשים, הסולידריות.
האתגר לפיתחה של נעש לקחת על עצמה את המחשבה הזו במונחים פוליטיים. תהליך מטלטל. יחד עם הקריאה להיות חלק מהמשחק. יש לתנועה פוטנציאל גדול להתנגדות נשית, לנשים יש כח אדיר בגלל סוג העבודה שאנו עושות כל הזמן. כשאנחנו מגיעות לשדה החברתי והפוליטי אנחנו מגיעות עם מטענים רגשיים אינטנסיביים, את המטענים האלה אפשר לתרגם לאנרגיה פוליטית עצומה.
בעולם המערבי הכלי המניע הכי חזק זה פחד – פחד ממהגרים, ערבים וכד'. ולכן האדם הסביר מנסה לשמור על עצמו. בגלל המבנים המגדריים, שעדיין נותנים לנו קול מיוחד בזירה החברתית והפוליטית, ובגלל ההיסטוריה שלנו אנחנו יכולות להביא לשדה, שמתנהל על פחד, סוג אחר של רגש – תקווה. זה דבר אחד לפעול מפחד ואחר מתוך תקווה. מחקרים הראו שנשים יכולות לנהל סוג אחר של שיח שמביא לתוצאות בארגונים – פוטנציאל לשנות את המשחק.
דיון:
המקום של האימהי הוא הגרעין של אי יכולת להשתתף במשחק החברתי, היום המקום של הנשי כבר במצב הרבה יותר טוב. פוליטיקה רדיקלית היא לקחת את כל האפשריות שיש לי בתור אם בכל המרחבים ולאתגר את מה מותר לי ומה אסור לומר בתור אם. פוליטיקה של התשתית – לא שימור המקום האמהי.
משולש בעייתי: לבוא עם בסיס נשי, לדבר על כוח ולהישאר נחמדות. יש הקטנה בנחמדות. צריך לחשוב גם פנימה וגם החוצה, אותם מבנים שהם גם חוזקה וגם חולשה. יש ייחוד למיומנויות שאנחנו מפתחות מתוקף היותנו קבוצה מוחלשת, מיומנויות שאפשר להפעיל לא רק בשביל לשמר את מבני הכוח, אלא בשביל לקדם את המטרות שלנו בלי שיפסיקו את העבודה שלנו גם בעבודה וגם בבית, גם אלה צורות של כוח, המקום שבו אנחנו נזהרות לומר שיש לנו כוח. לומר יש לי כוח הוא מהלך חשוב שגם מאפשר שימוש בו. אם יש לי כוח עדיף שאשתמש בו – בכל מרחב שהוא גם הפרטי וגם הציבורי. מתי הרתיעה מכוח היא הדבר הנכון לעשות ומתי היא בדיוק המסגרת ששמו אותנו בה, זו השאלה שצריכה להישאל. מתי רואים שיש השפעה? כשמעצבנים מישהו. הנחמדות במובן שאף אחד לא יתעצבן עלי לא באמת שווה משהו. דורש מחשבת עומק על איזה צורות של כוח הן לגיטימיות.
במהלך יצירת תשתית מגוונית רחבה יש גיוס של רגשות פוליטיים ממקום אחר, מהלך עצום, אבל התשתית הזו של פוליטיקה מתישהו עוצרת. עצרנו שיתוף, לשם איזה ערכים, לשם איזה מציאות, איך קבוצות שונות מסכימות על אותה מציאות, האם יש הסכמה באיזה עולם יש לכולם ביטחון ושלווה? האם לכולם יש חזון אחד לחיים אידיאליים? יש פה שני נדבכים, אם ממשיכות להחזיק ידיים כאילו אין ויכוחים יש דברים שלא ניגע בהם.
[1] שרה רודיק – פילוסופית פמניסטית . ספרה החשוב "חשיבה אימהית, לקראת פוליטיקה של שלום".
