“1325 מהלכה למעשה” – סיכום המפגש השלישי

מפגש שלישי – מכללת ספיר 30.8.19

פתיחה – סביונה רוטלוי

אחרי שני מפגשים הפכנו לסוג של קהילה לומדת. שמחות על ההשתתפות הערה. יש חוט מחבר בין ההרצאות השונות. בכל מפגש נוסף נדבך. מבינות היום שאין פמיניזם אחד. יש פמיניזמים רבים. והמשותף לכולם: קריאת תגר על הסדר הקיים.

יש קהילות שונות וחוויות שונות ואנחנו לומדות עליהן. היום נפגוש את הקהילה הבדואית.

לאחר שני המפגשים הראשונים פרסמנו וקיבלנו משובים מפורטים.

ציפינו ל-50 משתתפות במפגש אבל בפועל במפגש הראשון היינו קרוב למאתיים, בשני מאה וגם היום האולם מלא (קרוב ל100 נשים).

התובנות שלנו בעקבות המשובים: יש שביעות רצון מההכשרה. נשים כמהות להיכנס לפעילות.  מדובר בתהליך שיבשיל בסופו לפעילויות וכבר דנו כיצד ניישם זאת. חשות שיש כבר שינוי בשיח של התנועה. היום אנחנו מדברות על שלום בטחון ושוויון וזה אומר שאימצנו חשיבה עמוקה יותר על המטרות שלנו.

ענת סרגוסטי: מרגש לראות אולם מלא אחרי מסע התקווה שסחט את האנרגיות ושממשיך להדהד. רוצה להציג בפניכן את ד”ר יופי תירוש, ראש בי”ס למשפטים במכללת ספיר. יופי תירוש היא ארגון זכויות אשה ואדם – של אשה אחת. היינו יחד  באיתך מעכי במשך עשור ושתינו הבאנו את בשורת 1325 לאיתך מעכי. היינו הראשונות להבין את הפוטנציאל. יופי היא בת הנגב. כותבת המון בנושאי משפט חברה ותרבות. בשש שנים האחרונות נושאת את דגל ההדרה באקדמיה. מומלץ לעקוב אחרי דף הפייסבוק שלה. ד”ר תירוש תדבר על המשמעות של להיות אשה בישראל, להיות אשה פלשתינית בישראל, אשה חרדית בישראל, בידואית בישראל, מזרחית וכן הלאה.

ד”ר יופי תירוש – “הדרת נשים ולאן אנו הולכות?

בהחלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו”ם לפני כ-18 שנה יש את שלושת ה-P:

הגנה – Protection

מניעה – Prevention

השתתפות – Participation

שוויון במדינת ישראל – מיום הקמתה ישראל היתה מדינה שוויונית לנשים ברמת האתוס, המיתוס, הנרטיב. הנשים היו חלוצות. זכות הצבעה לנשים הוכרה בתקופה שעדיין לא היתה קיימת בחלק ממדיניות המערב. יש לנו חברות כנסת, עיתונאיות, נשים בכלכלה, במשפט, במדע, באמנות,

השתלבות חרדים בחברה הישראלית – בתקופת קום המדינה הבדלנות היתה חלק מתפיסת העולם של מה זה להיות אדם יהודי דתי. הקפידו על הסתגרות. מצב זה משתנה במהירות ב 15 שנים האחרונות, הרבה אודות לטכנולוגיה (אינטרנט), עייפות מעוני, ויש גם משתנים חיצונים כמו יוזמות ממשלתיות לשילוב חרדים באקדמיה ובשוק העבודה ולחצים על שוויון בנטל. ועולה שאלה איך עושים זאת. גם הציבור הדתי לאומי שהיה אינטגרלי בחברה, בשנים האחרונות שמו מטרה להיות יותר מובילים בחברה הישראלית.  עד אליס מילר לא היו נשים במקומות מובילים בצבא אבל גם לא היו חרדים.

עולה השאלה איך גברים חרדים משתלבים בחברה וממשיכים לקיים אורח חיים חרדי. כאשר מדובר באנשים שכל חייהם האינטראקציה עם נשים שאינן בנות משפחה היא של הפרדה, איך מבקשים מאדם חרדי להשתלב במקומות שיש בו נשים. זה האתגר שאנו עומדים בפניו.

אחוז החרדים באוכלוסייה הוא 10-13%. ההיפתחות לעולם נעה במטוטלת. מצד אחד יש התפכחות. בחברה מסורתית מצופה מהנשים לשמר את המסורת. זה קורה גם בחברה המוסלמית באירופה, ויש אפילו תופעה של נשים שמקצינות עוד יותר.  זה קורה גם בחברה החרדית. הקצנה בדפוסי התנהגות. מקרה רחל עזריה, הורדת תמונות נשים משלטי חוצות, הצבת שלט בלי ציפי לבני בסביבה דתית ואפילו באינטרנט יש ניסיונות של הפרדה – אתרים לנשים בלבד.

עד כאן, בעיה של הקהילה החרדית. אבל מדובר בדרישות הפרדה שמשפיעות על נשים מחוץ לחברה הדתית והחרדית. מסיבת עיתונאים שבה מזיזים עיתונאיות אחורה. הוצאת משקיפה מקלפי כשמגיע אדמו”ר בבחירות האחרונות. אי נתינה לנשים לעלות לאוטובוס בגלל לבוש. הושבת נערות ביציע. השתלטות על משאבי טבע, מעיינות שנהפכו למקווה לגברים בלבד. בתקנון של טורניר כדורסל לילדים כשיש קבוצות מעורבות בנים ובנות כתוב שבמקרה של משחק מול קבוצה דתית הבנות יוצאו מהמשחק. לא מחפשים פתרונות אחרים. מדירים את הבנות.

והחברה החילונית משתפת פעולה בשם תפיסה שגויה של סובלנות. למשל בשלט של דרדסים שבו הורדה הדרדסית משלטים בבני ברק, מדובר בחברת פרסום חילונית של חברה צעירים שהחליטו לעשות זאת וזה חומר למחשבה. רוב הציבור שאינו דתי עוסק בהתחשבות. צריך לשים סימן שאלה לסובלנות כזו כלפי חרדים. נכון, יש גם לחצים כלכליים. אבל הנקודה היא שלא החרדים בקשו זאת.

בגן יבנה המועצה הפרידה בין ילדות לילדים באירוע שיזמה בקיץ כדי שגם ילדות הדתיות יוכלו להשתתף. עשו הפרדה בין ילדים שנמצאים באותו גן.

הדברים שלא עושים כותרות. מושקעים מיליונים של סבסוד ההפרדה. המועצה להשכלה גבוהה מקציבה כתות נפרדות בתואר ראשון מתוך רצון להנגיש את האוניברסיטה לחרדים במחשבה שאם לא תעשה זאת לא יגיעו חרדים ללמוד.  אומרים כי רק כך אחר כך יכלו לעבוד. ב-2012 הוחלט על הפרדה רק בתואר הראשון. והיום כבר הכניסו מחיצה. [תמונה שבה רואים את המרצה עומד על שולחן כדי שגם הנשים יוכלו לראות אותו]. מרצים מורשים ללמד גם גברים וגם נשים כי הרי  לנשים הרי אין תשוקה… לנשים  אסור ללמד גברים. הנה עוד אפליה ממוסדת והמועצה להשכלה גבוהה מכחישה שזו הפרה של חוק שוויון זכויות. מאז 2012 ההפרדה לא נשארה בכתות אלא זלגה לקמפוסים נפרדים, ואם מדובר באותו קמפוס נשים לא יכולות להיכנס לספריה. גם התואר השני הולך להיות מוכרז כמופרד. המדינה בשנתיים האחרונות משתמשת בתקדים של האקדמיה לקורסים של הכשרה מקצועית. ז.א. שהיום ההפרדה עברה לשוק הכלכלי.

אנחנו סובלניים. על זה גדלנו. האם בשם הרב תרבותיות נקבל הכל? הנה סיפור לאה שקדיאל בירוחם שרצתה להיכנס למועצה הדתית. שופט דתי בבג”ץ אמר לרבנות שערך השוויון הוא חוק בישראל. הסופרת נעמי רגן עמדה בראש עתירה נגד הפרדה באוטובוסים ובג”ץ אמר לא תהיה כפייה, רק ברצון. בתי המשפט מתערבים גם בהפרדה של מדרכות. ברדיו ‘קול ברמה’ במשך שנה לא הושמע קול אשה בטענה שזה הבסיס של החברה החרדית אבל למעשה פגע בנשים בחברה החרדית. הפסיקה אמרה זו אפליה בשימוש רכוש מדינה ופסק נגד תחנת הרדיו והיום שיעורי האזנה עלו כי נשים התחילו להקשיב.

ולאחרונה האירוע בעפולה. הפרדה במופע של זמר חרדי. טוענים נגדנו למה אנחנו מתערבים באירוע יחיד מתוך 360 אירועים? אז הנה הסיבות:

  1. היועץ המשפטי נדרש לסוגיה. פרסם סיכום ומסתבר שזה לא אירוע אחד. זו לא הולכת להיות תופעה שולית.
  2. רטוריקה של תהיה הפרדה אבל בתנאים שווים, אותם התקציבים וכו’ נכשלת פעם אחר פעם. דוגמא סוכות בנתיבות תשע”ט אירוע לגברים בלבד של זמר חרדי. זה לא תנאים שווים. וכשהעירייה פותחת את האירוע לנשים ובחורות מספיר מגיעות לאירוע ומשלמות על אותו כרטיס, מושיבים אותם בשוליים היכן שאי אפשר לראות. באוניברססיטת בר אילן את יכולה להירשם רק למקצועות נשיים. וכשפונים למועצה להשכלה גבוהה הטיעון שלה זה היצע וביקוש. טוענים שאלו הן העדפות של הנרשמות. ככה החרדיות רוצות.
  3. מי זה הן? בתוך הקהילה החרדית יש נשים שאינן רוצות הפרדה. מועטות מהן אמיצות שאומרות בקול רם. חבורת ‘נבחרות’ שסופגות – השם תרחם – גם בקהילה שלהן וגם מהחברה החילונית. בנושא זה מומלץ לקרוא את הספר “ושאינן נראות” של אסתי רידר על מה שהן סופגות. יש נשים רבות שמושתקות. המדינה אומרת כך הן רוצות, ובעצם המדינה היא שמשתיקה את הקולות האלו.

עוד על מה בעצם בעייתי בהפרדה. אפשר לקרוא במאמר “זכור את השוויון לקדשו“.

בנאדם לא כלוא בגוף שלו. וזה גם בהקשר לנטייה מינית, מוגבלות פיסית ומגדר. וזה חל על מקומות עבודה. חל איסור לא לא לקבל אדם לעבודה בגלל מוגבלות. זה מצוי בחוק. ברגע שאנחנו מאששות את העובדה שיש הבדלים מיניים ושיש מגבלות וזה משפיע גם על שכר נמוך לנשים והופך את ההבדלה ליותר לגיטימית.

שוויון הוא השבת של הדמוקרטית!

 

הרצאה שניה – עו”ד אינסאף אבו שארב – הנשים הבדואיות בישראל

 ענת סרגוסטי:  אינסאף היתה חברה בועדה הבין משפטית לבחינת שאלת הפוליגמיה בחברה הבדואית. פעם ראשונה שהמדינה התייחסה לנושא הפוליגמיה.  לפי הדוח  18% מהמשפחות הן פוליגמיות. בזכות הפרויקט של אינסאף לראשונה נאסף מידע  על קהילה שמונה כרבע מליון בני אדם. לחברה הבדואיות הרבה סוגיות ייחודיות. על הנוגעות לנשים תדבר אינסאף.

עו”ד אינסאף אבו שארב: זה אחרת לדבר בפני כינוסי נשים. אני אשה בידואית. הנשים הבדואיות חיות במצב של השרדות יום יומית. גם אצלי החל המסע בשנת 98 כשהתחלתי את לימודי המשפטים שלי. המשפחה שלי נמצאת בכפר בלתי מוכר בנגב.  מה זה כפר בלתי מוכר? אנשים שנמצאים על האדמות שלהם אבל אין הכרה של המדינה ואין תשתיות. אין בתי”ס אין שירותי בריאות, רווחה. האנשים חיים בפחונים צריפים ואוהלים. הבתים נמצאים תחת סכנה של הריסה. בכפר שלי כבר היו הריסות. לבית שלי הגיעו 11 צווי התראה. ההתראה נועדה להניע את האנשים להגיע להסדר. בעצם סוג של אסטרטגיה כדי להניע את האנשים לעבור למקום אחר. הרוב מגיעים לקבל שירותים בישובים הסמוכים. ושם לומדים. בתחילת הדרך באמצע שנות השמונים לא היתה תחבורה היינו צריכות ללכת ברגל. ילדה בכתה א היתה צריכה ללכת 3/4 שעה כדי להגיע ללמוד. יכולה לספר כעו”ד שמטפלת בנשים בדואיות אני פוגשת צעירות ואמהות שלא מצליחות להשלים את הלימודים שלהן. גם היום יש ילדות לא מגיעות לבית הספר וזה קשור לחוסר תפקוד של המערכות. חלק מזה גם בגלל שההורים חושבים שהילדות הגיעו לבגרות ומקומן בבית. חלק זה מסיבות של עוני. מעל 80% מהמשפחות הבדואיות נמצאות מתחת לקו העוני. בנתונים כאלו של עוני ומחסור הצעירות משלמות את המחיר, צריכות להישאר בבית כי אין וצריך לעזור. נגזלת מהן הזכות הבסיסית לסיים י”ב. מצער שבחלק מהמקרים שמגיעים לפתחו של בית המשפט, המערכת לא מצליחה להחזיר את הצעירות ללמוד בגלל שההתנגדות של האבות חזקה, ומקבלת את התירוץ: שהילדה לא רוצה. אני מצפה ששירותי המדינה ייקחו את התפקיד כמו שצריך ויתמודדו עם האתגרים האלו. זה אחד מהדברים שאנו מתמודדות עמם.

אני מאמינה שהרבה צעירות מוותרות ומרימות ידיים. כששואלים אותי איך את הצלחת מבחינתי זה דווקא בגלל המציאות המדכאה, היו כוחות שסייעו לי בבית ושלא קיימים בבתים אחרים. לא צריך לשים את כל כובד המשקל על המקרה שזה יצליח.

30% מהמשפחות הבדואיות חיות מהבטחת הכנסה של 3300 ש”ח. אי אפשר לחיות כך. נתון נוסף 18% משפחות פוליגמיות. (לפני איסוף המידע חשבנו שהנתונים יותר גבוהים).

הוועדה לא התחילה לעבוד בחלל ריק. סוגיה זו לא על סדר היום של אף מפלגה לקראת הבחירות.  מעט מאד אנחנו שומעים בבחירות על הנושא של פגיעה בנשים. ומדובר ב80% מהנשים הבדואיות שחיות בהשרדות יומיומית. הדוח על אלימות נגד נשים צומח מהצורך שעולה בשטח, לא לטפל רק במקרים אלא גם לתת מענה לבעיות רוחב. לזהות את הבעיות האלו. כשרואים שיש עצימת עיניים בנושאים אלו אי אפשר יותר לשתוק. כך עלה הצורך וזה מה שעשיתי. בעזרת ניירות עמדה ודוחות שהוגשו למשרדים השונים, זה מה שהביא למעורבות של משרד המשפטים. לצערי עדיין הסוגיות של רצח נשים ופוליגמיה ששמנו מול היועץ המשפטי, משרד המשפטים ומשרד בטחון פנים, לא נפתרו.

התפקיד שלנו כאקטיביסטיות להבין מה משמעות הפוליגמיה. מדובר בתופעה חברתית שבה הגבר מחליט לשאת אשה נוספת כשהוא ממשיך להיות נשוי לאשה הראשונה ויש להם ילדים. זה קורה במציאות שלאשה אין קול. לא יכולה להתנגד. זה קורה כסוד ולאט לאט מתגלה לאשה הראשונה. והתוצאה שגבר בתנאים של עוני לא יכול לקיים שתי נשים. מדובר בגבר שחי על גמלאות איך יכול לפרנס שתי נשים ועוד ילדים? ואז הנשים הראשונות וילדיהן נפלטים החוצה וזה משפיע על מעמדן המשפחתי והמשפטי. משמורת, מזונות, האשה בין יום נהפכת להיות אחראית על הכל. וזה אחרי שקודם היא היתה נטולת זכויות ואת הכל הוא עשה.

נשים אלו מתחילות לחיות בסבל קיומי נורא. הן  מתחילות לצרוך תרופות נגד דכאון. חוות התמוטטות. מגיעות לבתי חולים ולמרפאות לבריאות הנפש. מתמודדות לבד ללא תמיכה. מצופה מהן להשלים עם המצב, מה פתאום הן מרשות לעצמן להרגיש. עליהן להיות חזקות, זה מה שמצופה מהן. ונכון שהאשה צריכה לדאוג לילדיה אבל אם לא תדאג לעצמה גם לילדיה לא תוכל לדאוג. ואני אומרת להן תוציאו את זה החוצה. מותר לכן לפנות לעזרה וסיוע. אלו הן ההשלכות של הפוליגמיה.

דוח משנת 2017 על נשים במצב של פוליגמיה. מידע מאד קשה. נשים שמספרות על החוויה שלהן בצל הפוליגמיה. ולא מדובר על המצוקה רק בתוך החברה שלהן. גם כשהן באות לבקש עזרה מבטוח לאומי או משירותי רווחה ועובדים סוציאליים, אין טיפול, אין פתיחת תיק עם תיעוד. כשבקשנו במשרד הרווחה לראות את התיקים בעקבות תלונות, לא היו להם. זה אחד הדברים שנתקלתי בהם, פשוט אין התייחסות. צריך להכיר במצב של אשה נפגעת מפוליגמיה. ברגע שנכיר במושג הזה – ולשם כך אפילו צריך תיקוני חקיקה – תהיה אפשרות להתחיל לטפל בבעיה. הנשים לא מעזות לזעוק נגד מצבן כי המחיר שהן תצטרכנה לשלם יהיה מאד גבוה.

יחד עם איתך מעכי בקשנו להעלות את התופעה על סדר היום.  ברגע שהמאבק יתחיל לקבל ביטוי ויחלחל לפסיקות בבתי משפט למשפחה, מבחינתנו זה יהיה גם תחילתו של הפתרון. כבר לא משהו אטום. לא קיים. וזה מה שקרה בשנים האחרונות אחרי שהועדה הבינמשרדית טיפלה בתופעה, עברנו ממצב לא מדובר למצב של מודעות.. ופתאום שומעים נשים וגם גברים שמדברים על העוול לנשים, לילדים, לחברה. התהליך הצליח להעלות את התופעה לשיח בכל מקום, בכל משפחה. לא שזה נעצר או נגמר, מדובר בתהליך ארוך, אבל זה שהמדינה מחליטה אחרי לחץ של נשים אקטיביסטיות לקחת את הסוגיה ולעסוק בה, יש לזה אפקט. מבחינתי עלינו על הרכבת. אם לפני שנתיים לא היו שום פסיקות וענישה, לאחרונה בפברואר 2019 היתה ההרשעה הראשונה ויש עוד 20 תיקים שהוגשו. מאפס פסיקה עברנו לעסוק בנושא. וזה חלק מהפתרון.

יש גם עובדי מדינה שקשורים לפוליגמיה. מחנכים בבתי ספר צריכים להיות מודל לחיקוי, וכשיש מורים פוליגמים, העיסוק של המדינה משפיע גם עליהם ועל יתר המורים. העקיפה מבחינה אתית משפיעה על אוכלוסיה רבה ועל בעלי התפקידים בחברה. לאחרונה ניתנה הנחיה לפעול בנושא הפוליגמיה גם במשרדים השונים.

בג”ץ גולדברג – ועדה ברשות השופט גולדברג שעסקה בנושא ההתיישבות הבדואית היתה מורכבת מרוב של גברים ושתי נשים יהודיות. אפס ייצוג לנשים הבדואיות שהן למעשה האחראיות על המשפחה ושעליהן ייפול הנטל. יחד עם איתך מעכי הגשנו בג”ץ על הרכב הוועדה. זה היה הבג”ץ הראשון שעסק ב1325. הבג”ץ מייצג את המורכבות והחשיבות שנשים ישבו במוקד ההחלטות. העובדה שבוועדה הזו לא היו נשים, וזה בדיוק מה שאומרת התקנה. נושא הפוליגמיה לא יכול להיות מיוצג על ידי נשים יהודיות שלא יודעות כלום על פוליגמיה. בוועדה כזו צריכות לשבת הנשים שזו מציאות חייהן.

כשהופעתי מול הועדה לתת עדות הייתי צריכה להסביר מיהי האשה הבדואית. הזכרתי את נושא הדיור הציבורי לנשים שננטשו, כי זה יכול להיות הפתרון כדי שיוכלו להתחיל לחיות בכבוד. הגברים הבדואים התנגדו מנקודת מבט פטריארכלית: איך אשה תקבל לעצמה בית? איך אשה תתנהג במרחב פרטי משלה? ואת ההחלטה הזו אמורה לקבל ועדה שאין בה נשים בדואיות, וגם אם יש נשים, הן יהודיות לא יודעות על מה מדובר. בג”ץ פסל את  אי השיתוף על נשים בדואיות בוועדה.

דבר דומה קרה גם בוועדה שעסקה בנשים שבקשו לצאת מהמרחב המדכא של הפוליגמיה בביטוח לאומי בנושא הגמלאות. היה על האשה להוכיח שהיא לא חלק מהתא המשותף של המשפחה הפוליגמית. המדינה אמורה להבין את המצוקה ולעזור. באנו לבג”ץ והצבענו על הרכב הועדה בפני הרכב של שופטים שאין להם מושג על החיים של נשים בסביבה פוליגמית. לשם כך צריך להבין מה משאיר את האישה בסביבה הפוליגמית ולהמשיך לשתוק, לא להקים קול זעקה נגד התופעה אלא להמשיך להסתפק במועט, מחיר אישי בליית ברירה

בראיה שלי בעשר השנים האחרונות אנחנו רואות יותר ויותר נשים שמחליטות שנמאס להן לשתוק. שתובעות את הזכויות שלהן. שמשמיעות את הסיפורים שלהן, שחושפות. יש סיכוי.

אין ייצוג לנשים בדואיות בשלטון המקומי בנגב לא ברמה האזורית ולא ברמה הארצית. אפס יצוג לסוגיות שלנו. למה אין לנו ייצוג? למה אנחנו מודרות בכינוסים? לדוגמא, לרשימה המשותפת היה כינוס שבו היו רק גברים, גם דוברים וגם בקהל. הנשים מודרות ומורחקות. ואם קיים כבר קצת ייצוג של נשים זה לא באוכלוסייה הבדואית. אז לא פלא שאני שומעת חבר כנסת שאומר שפוליגמיה זו לא סוגיה על סדר היום.

במצב הזה של העדר ייצוג, אני שוקלת כל שיתוף פעולה שיכול לקדם את הנושאים שלנו: פוליגמיה, אלימות במשפחה ורצח נשים. וכתשובה למצב שאין נשים שיכולות לייצג את האינטרסים שלהן, הובלנו יחד עם איתך מעכי פרויקט של השמעת הקול בתוך המועצות של הכפרים הבלתי מוכרים. אנחנו הנשים צריכות להביא את זה על סדר היום, יזמנו מפגש של נשים לרשימות בכנסת שידברו עם נשים בדואיות. הזדמנות לחשוף את המועמדים למה שקורה עם הנשים הבדואיות.