מאמר זה נכתב כתשובה למאמר הקורע לב של אבי יעקבי, שבנו גלעד נהרג במבצע "צוק איתן", אשר כותרתו היתה "אתם ההורים השכולים הבאים" ("הארץ", 28.7).
בעקבות אותו מבצע נורא, שבו נהרג גלעד, קמה תנועת "נשים עושות שלום". כאמהות, כאחיות, כרעיות, כסבתות וכאזרחיות מודאגות ידענו, שעוד ועוד סבבים של לחימה אינם פתרון. ידענו, שעלינו מוטלת החובה לדרוש ממקבלי ההחלטות לקדם הסכם מדיני, שיקרב אותנו לשקט ולביטחון שאנו ראויים להם, ושזה האינטרס של כולנו, של כל חלקי העם. התנועה מונה היום יותר מ–43 אלף נשים וגברים מכל פינה בארץ, ממגוון קהילות ודעות פוליטיות, והיא פועלת ללא ליאות כדי לקדם הסכם מדיני.
לפני כשנתיים, כשפורסם דו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", קראנו ונחרדנו. בדו"ח נכתב, בין היתר, כי "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן". כלומר, יצאנו לקרב הזה, לעימות שנבנה מול עינינו במשך חמש שנים, בלי ששקלנו קודם לכן אם ניתן לעשות משהו אחר. איך אפשר לעבור לסדר היום על מסקנות כאלה?
…
כך, לצד פעילות שטח ענפה, תנועת "נשים עושות שלום" מקדמת בימים אלה הצעת חוק: "חלופות מדיניות תחילה". ההצעה נועדה לחייב את מקבלי ההחלטות להקצות משאבים של זמן, קשב וכוח אדם לבחינה ופיתוח של חלופות מדיניות, בשגרה ובחירום.
חתמו על תמיכה בהצעת החוק:
https://www.womenwagepeace.org.il/halufot-law-form/
והצטרפו אלינו למסע התקווה:
