“מסרבות לחיות לנצח על החרב” – נשים עושות שלום כותבות על המניעים שלהם להצטרפות לתנועה

חברת התנועה אורלי גולד חקלאי כותבת:
שמי אורלי גולד חקלאי, ואני תושבת מיתר בדרום. יש לי ארבע סיבות לפעילות בנשים עושות שלום: יובל, גיא, אסף ונעמה חקלאי. תפקידי כאמא הוא לא רק למזוג קורנפלקס, לשבת באסיפות הורים ולקנות עשרות זוגות נעלי ספורט. אני צריכה לפעול כדי שלילדים שלי יהיה עתיד במדינה הזאת. הבן שלי גיא ירד הבוקר עם הגדוד שלו לשרת בחברון. חוץ מלדאוג, כל מה שאני יכולה לעשות למענו זה לדרוש מההנהגה הסכם מדיני. ברור לי שכל אמא בישראל רוצה בדיוק כמוני, חיים ארוכים לילדים.

מסרבות לחיות על החרב - אורלי גולד חקלאי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חברת התנועה אמאל ריחאן Amal Rihan כותבת:
אחרי כל השנים הקשות של מלחמות, של שינאה וגזענות, חשבתי שאני לא יכולה לשלב ידיים ולהתבונן במציאות הלא נעימה, קמתי והחלטתי להגיד בקול רם: די, נמאס לי! חלאס! אני בעד קיום משותף, אני רוצה שלום.
מגיע לנו כבני אדם לחיות יחד בכבוד הדדי ובאהבה. כי אנחנו שווים. לא צריך לריב על האדמה שבסוף היא תשלוט בנו… כולנו חייבים להיות אופטימיים כדי להחזיר את התקווה, מסרבים לחיות בייאוש ואכזבה.
אני מקווה שבשנה הבאה כל העולם יחגוג למען עם ישראל להשגת ההסכם המדיני והשלום.

מסרבות - אמאל
חברת התנועה ענת קינן כותבת:
שמי ענת קינן. בגיל שנתיים ירו עלי בפעם הראשונה ומאז יורים עלי, על חבריי ואחיי, על ילדיי וכעת גם על נכדיי. כל השנים קיבלתי בצייתנות את הביטוי: “ככה זה, והם זה אחרת”. בצוק איתן היו יותר מדי ילדים שנהרגו ויותר לא יכולתי לשתוק. הפעם גם הנכדים שלי היו בקו האש, ושמעתי את נכדי בן השלוש מסביר לי שאם יש צבע אדום צריך לרוץ תיכף למקלט, ואת נכדתי בת האחת-עשרה שואלת אותי בדרך – אם תהיה אזעקה מי תשכב על הנכד הקטן, ומציעה שהיא תשכב עליו כי היא יותר קלה.
נמאס לי להיות “ילדה טובה”. אני דורשת להגיע להסכם.
מסרבות לחיות על החרב - ענת קינן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חברת התנועה עליזה ארז כותבת:
שמי עליזה ארז מעצמון שבמשגב. נשואה לאלון ואמא לשלושה ילדים.
אבי עזריקם, כיום בן 86, התגייס לפלמ”ח בהיותו בן 17.5. הוא נלחם בגדוד “הפורצים” בחטיבת “הראל” והיה בין משחררי הדרך לירושלים.
למרות גילו הצעיר נלחם למען הקמת המדינה שלנו והקים משפחה לתפארת.
בתחילת יולי 2014, לבקשתה של נכדתו (בתי), הדריך אבי את חבריה מקומונת שנת השירות של קיבוץ פלמ”ח-צובה בסיור בהרי ירושלים. יחד עם החבר’ה הצעירים, שעמדו לפני גיוס, טיפס לראש מצודת הקסטל, והסביר להם על הקרבות המרים בהם לקח חלק.
בבית הקברות בקרית ענבים סיפר בהתרגשות על החברים הרבים שאיבד. עשרות קברים של צעירים בני 18, 19, 20 שלא זכו לראות את המדינה שלנו קמה…
ואז פרץ מבצע “צוק איתן”, ושוב הגלגל חוזר…
והפעם נכדו (בני) שרת כחייל קרבי בפלחה”ן נח”ל ולחם בעזה. ושוב פרצופים של צעירים חייכניים בני 18, 19, 20 במסגרת שחורה. בחורים שמוסרים את נפשם וגופם להגנת המדינה.
וכאב תהומי בבטן…
ושוב אמהות ואבות שכולים משני הצדדים.
וחשבתי: “עד מתי”? “הלנצח נאכל חרב”?
וכמו משאלת לב קמה תנועת “נשים עושות שלום”, וידעתי מיד שעלי להצטרף! שעלי לעשות! לפעול!
כדי לעצור את מעגלי הדמים האינסופיים שבהם אנו חיים וכדי שסוף סוף נפתור את הסכסוך המר עם שכנינו.
חולמת שאבי יזכה, עוד בחייו, לראות את המדינה שהקים פורחת ומשגשגת בגבולות מוכרים ובטוחים החיה בשלום לצד שכניה.
מאמינה שרק הסכם מדיני מכובד ומקובל על שני הצדדים יאפשר לחלומותיי להתגשם!

כיום אני חברה בתנועת “נשים עושות שלום”, מרכזת את הפעילות במשגב – כרמיאל וחברה בצוות הקשרים עם הנשים הפלסטיניות.

מסרבות לחיות על החרב - עליזה ארז

 

 

 

 

 

חברת התנועה מיכל פנט-פלג כותבת:
יום הזיכרון שלי
התודעה הפוליטית שלי נולדה ב-1 בספטמבר 1970, יום בו נפל אחי האהוב והמוכשר- יאיר פנט – בפעולה צבאית נגד הפאתח-לנד בדרום לבנון. כצעירה תמימה האמנתי עד אותו יום שמנהיגי המדינה אכן חותרים לשלום ושאסונות כאלה קורים לאנשים אחרים ולמשפחות אחרות.
באותו יום מר הפכתי לרודפת שלום בכל מאודי. הייתי עם מוטי אשכנזי באוהל שהקים מול משרד ראש הממשלה אחרי מלחמת יום הכיפורים, צעדתי בהפגנה שבה נרצח אמיל גרינצוויג, חילקתי בצמתים פליירים של ארבע אימהות וכתבתי מאמרים בעד צעדים מדיניים ונגד מבצעים צבאיים.
כל אלה לא החזירו את יאיר שלא זכה לחגוג יום הולדת 21. כל אלה גם לא קרבו לדאבוני את השלום. להיפך, מאז מותו נהרגו עוד אלפי חיילים במלחמות שווא.

אבל הייאוש הוא לא אופציה ויחד עם חברותיי ב”נשים עושות שלום” אמשיך להיאבק למען עתיד טוב ובטוח לילדינו ולנכדינו, כשזכרו של יאיר מאיר לי את הדרך.

מסרבות לחיות על החרב - יאיר פנט

 

 

 

 

 

 

חברת התנועה Ayelet Harel כותבת:

תשמור על עצמך
כבר 34 שנים שאני פוקדת את הקבר של אחי בהר הרצל בטקס האזכרה הממלכתית ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. איך שהוא בחלוקת התפקידים המשפחתית זה נהיה התפקיד שלי. צה”ל מקפיד לשלוח לכל קבר נציג מטעמו. אלינו מגיע כל שנה חייל בסדיר מהגדוד של אחי. גדוד 74, חטיבה 188 של חיל השריון.
אמנם הר הרצל גדול ועמוס בעשרות אלפי אנשים והחלקה של מלחמת לבנון הראשונה כמו כל יתר החלקות עמוסה עד לעייפה במבקרים, משפחות, חברים, חיילים, נציגי תנועות הנוער, תלמידי ישיבות, תלמידי בתי ספר. אבל ליד הקבר של אחי אנחנו מעטים – אני ועוד 2-3 חברים והחייל.
בהתחלה החיילים היו גדולים ממני, אח”כ בני גילי, אח”כ בני הגיל של אחותי, אח”כ הייתי גדולה מהם במעט, אח”כ הייתי גדולה מהם בהרבה והיום הם כמעט בגיל של ילדיי. כל פעם חייל אחר. הגיעו במהלך השנים כל מיני חיילים – גבוהים, נמוכים, רזים ושמנמנים, מהמרכז, מהצפון מהדרום, אשכנזים ומזרחיים, חילוניים ודתיים, חיילים לוחמים בתפקידים שונים – נהג, טען קשר, מפקד טנק, תותחן, חלקם קצינים, על פי רוב “חיילים פשוטים”.
החייל על פי רוב מגיע נבוך, קצת לחוץ. בתפקיד. ילד צעיר שבא לנחם אותנו ביום הזיכרון. סיטואציה לא קלה עבורו. היה אפילו חייל שהגיע עם אמא שלו כי חשש מהמפגש.
יש לנו בדרך כלל 10-15 דק’ ביחד ליד הקבר עד שמתחילה הצפירה והטקס. על מה אפשר לדבר באותה רבע שעה עם בחור צעיר שאיני מכירה? אני שואלת אותו איפה הגדוד כרגע; האם הם בקו או באימון; האם התנאים הפיזיים בגדוד קשים; האם לקח חלק בפעילות מבצעית קשה במיוחד; האם השתתפו בלחימה (במהלך 34 שנים כל כך הרבה לחימה, מבצעים ואירועים קשים כך שתמיד התשובה תהיה חיובית); האם קשה להם; האם מישהו מהגדוד נפגע.
הוא עונה לי בקפידה. למרות שאינו מכיר אותי הוא מרגיש צורך לתת לי תשובות מדויקות. חדור אמונה בעשייתם. “לא קשה”, “כן נפגעו”, “הסתדרנו”, “התגברנו”, “בטח שלקחנו חלק”, “היינו ראשונים”, “זה תפקידנו”….
אני לא אומרת לו את מה שאני באמת חושבת. חסה עליו ולא רוצה לפגוע בו ובאמונתו הנחרצת.
אבל בעצם הייתי רוצה לומר לו דברים אחרים. הייתי רוצה לומר לו שכואב לי הלב שהם צריכים לקחת חלק, שנים על גבי שנים, במלחמות ופעילויות מבצעיות. כואב לי שבמשך כל השנים ההנהגה והציבור לא השכילו להבין שאי אפשר להמשיך לחיות על חרבנו. שאין בכך פתרון ואין בכך בטחון. שלא עשינו מספיק בשבילו, בשביל החיילים בגדוד שלו. הם בסה”כ בני 18-19. שהמחויבות שלנו כאזרחים, כמבוגרים, כהורים של החיילים האלה לעשות מאמצעים אמיתיים וכנים, באותה אמונה נחרצת, כדי להגיע להסכם ולפתרון הסכסוך. שהמצב שבו הם נאלצים לקיים פעילות מבצעית בתוך אוכלוסייה אזרחית יוצר עבורם סיטואציות בלתי אפשרויות שגורמת לכל הצדדים נזקים ושריטות, שלא ניתן יהיה לתקן. שיולידו עוד שנאה ועוד עוול וכאב. רוצה לומר לו שיצטרף אלי באמונה כי זו חובתנו לפעול למען שלום. כדי למנוע שמחזור 2016, 2017, 2020, 2025, 2030 לא יצטרכו להמשיך באותם מעגלים של לחימה, פגיעה, אובדן, שכול. שתיכף גם הילדים שלי ושל אחותי יצטרכו לקחת בכל זה חלק ולא יוכל להיות להם עתיד של שקט, חופש, בטחון ותחושה שניתן לחיות כאן. רוצה לומר לו שאני מכירה אנשים רבים בצד השני. וגם שם יש אבות ואימהות, אחים ואחיות שכואבים, שאבדו גם הם קרוב משפחה. שרוצים גם הם עתיד לילדיהם ולעצמם. שגם שם הם מאמינים בצדקתם. כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לומר לו. כאילו שבאותן 15 דק’ אצליח לתקן משהו.
אבל אני לא אומרת לו את כל המילים האלה. חוששת שהמילים יפגעו בו ובכלל אין זמן ב 15 דק’ לומר כל כך הרבה וגם בכלל לא מכירה אותו. עוד כמה מילים על הגדוד, על החטיבה. מתי הוא צריך לחזור לגדוד? האם קיבל קצת חופש שיוכל לנוח? הוא שואל איפה יתר המשפחה. אני מסבירה לו שרק אני מגיעה לטקס הזה. אמא שלי ואחותי הולכות לטקסים אחרים. זהו. מגיעה הצפירה, הטקס, ירי כבוד והנחת הזרים. ואז הוא הולך. “תשמור על עצמך” אני אומרת לו.
אבל אנחנו לא שומרים עליהם…

מסרבות לחיות על החרב - איילת הראל (יובל הראל)

 

 

 

 

 

 

אני רוני יבין, חברה בתנועת נשים עושות שלום כשנה וחצי, רכזת באזור ירושלים.
אבי בן ה 91 הוא אח שכול, אחיו חיים נהרג על הגלבוע במלחמת השחרור. לדבריו אין יום שהוא לא חושב עליו מאז, דבר שלא הפריע לו להמשיך ולהילחם במלחמות ששת הימים ויום כיפור. בן זוגי, בן יחיד להוריו התעקש בהסכמתם לשרת בקרבי, וכשנה אחר גיוסו מצא עצמו שריונר צעיר בחווה הסינית ביום כיפור. אני ושלושת אחיי שירתנו בגולני לאחר ‘שנת שירות’. תחומי העיסוק שלי הם יהדות חינוך ותרבות, אני אמא לשלושה ילדים, אחת בצבא ושניים על סף גיוס.
הצטרפתי לתנועה מאחר והיום מדינת ישראל , קטנה אך חזקה, בעלת הישגים יוצאים מן הכלל במישורים כה רבים, יכולה להרשות לעצמה לחתור להסכם מדיני עם הפלסטינים. הסכם כזה יפסיק הרס כאב ומוות הנמשכים כבר שנים. העובדה שעד כה נכשלו הניסיונות להגיע להסכם אינה סיבה להפסיק ולנסות. כהוכחה עדים אנו, כי ההסכמים עם מצרים וירדן הובילו לארבעים שנות שקט בגבולות עימן.

מסרבות לחיות על החרב - רוני יבין

 

 

 

 

 

 

 

 

חברת התנועה מרילין סמדג’ה כותבת:

בחלומי שוחחתי עם נכדתי העתידית, שתהיה לי בעזרת השם.
יום העצמאות ה-80 למדינת ישראל
– סבתא, ספרי לי שוב על התנועה “נשים עושות שלום”.
– עוד פעם?
– כן. אני אוהבת כשאת אומרת: …ואז אלפי נשים קמו וצעקו: “מספיק, חלאס! Enough is enough Ça suffit!
– הוםםםםם… זה לא היה כ”כ פשוט. בתקופה זו, רוב הישראלים רצו שלום אך כבר לא האמינו שהוא אפשרי. חווינו מלחמות, פיגועים, הרבה אנשים היו מיואשים. כל הזמן היינו שומעים מאנשי פוליטיקה שאין פתרון. ראש הממשלה דאז הצהיר: “לעד נחיה על חרבנו”. אך ב”נשים עושות שלום” סירבנו לקבל שכך יהיה גורלנו. סירבנו שזו תהיה הירושה שלנו לילדינו, לדורות הבאים. אהבנו את המדינה שלנו ורצינו עבור כלל אזרחי ישראל עתיד טוב יותר. החלטנו שאנו מתאחדות – אלפי נשים יהודיות וערביות, משמאל, מרכז וימין, מכל קצווי הארץ – ושיחד אנו דורשות חזרה לשולחן המשא ומתן עד השגת הסכם מדיני עם הפלסטינים. התנועה גדלה מהר.
– והצלחתן?
– לא מיד כפרה שלי, עיניים שלי. יצאנו לפעילות בכל רחבי הארץ, כל הזמן. כל יום היינו שואלות את עצמנו “מה עשית היום למען השלום?”. לקחנו אחריות, היינו נחושות, אמיצות. פנינו לראש הממשלה שלנו, לכל הח”כים. צמנו, צעדנו, נאמנו, התראיינו, דרשנו, עשינו פעילויות שלא עשו במאבקים קודמים. האמנו בכוח שיש לאזרחים. האמנו בכוח הנשי. פעלנו, כל הזמן. ידענו שהעשייה מחזירה את התקווה. לקחנו את גורלנו לידיים.
– יש! יש תקווה.
– ברור שיש תקווה. תמיד יש פתרון. ואני מאוד שמחה שלא ויתרנו, שהמשכנו את המאבק. ברור שהרבה גורמים השפיעו על השגת ההסכם, אך מרגש אותי לדעת שתרמנו את שלנו, מה שיכולנו. אני מאושרת כשאני מסתכלת עליך, על אחים ואחיות שלך, על הילדים בישראל. לא פתרנו את כל הבעיות במדינה, אך אני מאושרת לראות אותכם נהנים משנים של שלום, מחיים משגשגים ובטוחים. עכשיו בואי נחגוג עם כל המשפחה והחברים יום הולדת שמח למדינה האהובה שלנו.

מסרבות לחיות על החרב - מרילין סמדג'ה