מה למדתי באוהל צום איתן / מיכל פנט-פלג, 29.9.15

אתחיל בווידוי אישי – מאז שאני זוכרת את עצמי אני רודפת צדק ותמיד היו לי פיוזים קצרים, שתי תכונות שסיבכו אותי לעתים קרובות מדי (כשהייתי חיילת, העלו אותי למשפט על התחצפות למפקד שנהג לדעתי בגסות לאחד מחייליו). לפעמים אני קופצת ומתקנת את דברי הדובר או הדוברת שאמרו אי-אמת וכשאני שומעת הסתה, השמצה או דברי שטנה, אני לא מתאפקת ומתערבת בדברים. נכון שהתמתנתי עם השנים אבל עדיין אין לי סבלנות לוויכוחים בכלל ולוויכוחים פוליטיים בפרט שבהם כידוע אף אחד לא משכנע את השני. הרי כל צד מתבצר בעמדתו ומביא טיעונים שיצדיקו אותה. לפעמים שני הצדדים שולפים טיעונים מאותו מקור. המתנחל יצטט מהתנ”ך את “מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה  גְּבוּלְכֶם”  או ” תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח .”ואיש השלום ישיב: ו”ְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד” או “כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”.

כיון שאין תוחלת בוויכוחים האלה ומפני שאני מכירה את התאוריות ההתנהגותיות הקשורות בהם, כשאני נקלעת לוויכוח כזה, אני מתנתקת די מהר ועוזבת את בר הפלוגתא שידבר לקיר. לפעמים אני מצליחה להטות את השיחה לנושא החביב על הכול – לאיש עצמו (הרי הווכחנים הם בדרך כלל גברים), עיסוקיו, תכניותיו לעתיד, משפחתו וכד’. עד כאן הרקע.

ששת הימים שביליתי באוהל ‘צום איתן’ גרמו לי למהפך בכל הקשור ביחסי אנוש בכלל ובהתנהגות פוליטית בפרט. מתברר שגם בגילי אפשר לקבל השראה ממפגש משמעותי עם אנשים ובעיקר עם נשים. החברותא באוהל – בתנאים לא קלים של חום צורב (אני אגב מעדיפה חורף קר וסוער), ימים ארוכים ברחוב סואן בלבה של עיר קשה כמו ירושלים –   הייתה לי מעין דינמיקה קבוצתית. את הדברים שחוויתי באוהל ידעתי קודם ברמה התודעתית ומשום מה לא ידעתי לתרגם אותם למעשה. בימים הראשונים שלי באוהל, עבדתי לפי הספר. פניתי לעוברים ושבים, הושטתי להם עלוני מידע וסיפרתי להם על ‘נשים עושות שלום‘. לאלה שהביעו הסכמה או תמיכה, הצעתי לרשום את פרטיהם במחברת ובחיוך גדול הזמנתי אותם להפיץ את הבשורה ולהצטרף אלינו באוהל. למבקרים שהתגלו כ”סרבני שלום” ניסיתי להסביר במה שונה התנועה שלנו מתנועות שלום אחרות וכו’. אבל כשנתקלתי בהתנגדות נוסח “אין עם מי לדבר”, “הם רוצים לזרוק אותנו לים”, ו”לכו תצומו ברמאללה”, ניתקתי מגע ונסוגותי מתוסכלת. באותו זמן צפיתי בחברות שנהגו אחרת – בלילי, ביעל, באורנה, בתמי ובנשים האחרות – שלא ויתרו ולא ניתקו מגע אלא שוחחו בסבלנות ובמאור פנים עם כל אחד, גם עם המתנגדים העקשנים ביותר. הן הקשיבו לטיעונים של המתלהמים ודובבו אותם לא רק על עמדתם הפוליטית אלא גם הזמינו אותם לספר על עצמם. ומי לא אוהב לדבר על עצמו?

צום יום 32

על המדרכה, בחום הלוהט של יולי אוגוסט, צפיתי בהשתאות כיצד הנוכחות הנשית השלווה והבטוחה בעצמה – חברותא של נשים מכל הגילים, העדות והגוונים, לבושות לבן, רוקמות, מקשיבות בסבלנות ומדברות – ממיסה את המבקרים הציניים ביותר. כיצד מאור פנים,הקשבה, הכלה ודיבור המכבד את הזולת, מרככים גם את גם את היריבים הפוליטיים המרים ביותר. לא בטוח ששכנענו את האורחים להמיר את “דתם” אבל יש לקוות שפתחנו להם צוהר להתבונן דרכנו באחר. להתבונן בנו, כנשים אחרות הפועלות לקדם שלום, ובשכנים הפלסטינאים – הצד האחר בסכסוך.

האסימון נפל אצלי סופית בביקור של צעירי הליכוד בערב ה-23 באוגוסט. שלושה ימים לפני סגירת האוהל, הגיעו שלושה צעירים נושאים ביד אחת דגל גדול של הליכוד וביד השנייה מגש פיצה ריחנית, והציעו לנו לשבור את הצום. לאחר שסירבנו בנימוס, הזמינה אותם תמי לשבת אתנו ולדבר. אחרי דקות ארוכות של היסוס התיישבו השלושה במעגל ולבקשתה של יעל, כל אחד מהם הציג את עצמו. מכל הסיפורים האישיים זכור לי זה של הסטודנט לארכיטקטורה בבצלאל, שגדל במשפחה ימנית ועכשיו, מבלי לברר לעצמו מה נכון, הוא ממשיך את המורשת שהנחילו לו בבית. כך התפתחה שיחה בסגנון ‘פוליטיקה של אהבה’, שבמהלכה הפשירו הבחורים, הניחו את הדגלים בצד, דיברו, שאלו, וגילו סקרנות לנו הנשים, לתנועה ולמטרותיה. אחרי יותר משעה נפרדו מאתנו כידידים. ברור ששלושת הליכודניקים הצעירים לא הפכו בן לילה לשוחרי שלום, אבל אין ספק שהביקור באוהל סדק את הביטחון שלהם בנצחיות הסכסוך.

צום פעילי ליכוד

אז נכון שמול השיח המכבד שלנו פועלים כוחות חזקים שמפעילים אלימות פיזית או מילולית ולא תמיד מכבדים את האחר. אבל השתכנעתי לגמרי שהסיכוי שלנו לקדם הסכם שלום מותנה בגיוס עוצמה פוליטית. ואותה נוכל השיג רק אם נתמיד בגישה הנשית האמפטית והלא מתריסה שמצליחה יותר מגישות אחרות, הן לפרוק את התחמושת מהמתנגדים והן למשוך אלינו עוד נשים ממגזרים שונים בחברה הישראלית.