בואי מהפיכה – נורית בכרך

nurit

“לאן הלך ילדי 
ילדי הטוב לאן 
חייל שחור מכה חייל לבן 
לא יחזור אבי 
אבי לא יחזור 
חייל לבן מכה חייל שחור 
בכי בחדרים ובגנים שתיקה 
המלך משחק עם המלכה….”

(מתוך “שחמט”, חנוך לוין)

הצטרפתי לתנועת “נשים עושות שלום” בעקבות גוש שחנק את גרוני בעקבות המלחמה האחרונה. בעקבות כל אותם הנעורים שבאו פתע אל סופם. בעקבות קול הבכי של אמהות ואבות, של אלמנות ויתומים, בכי של אהובות צעירות שאהבתן נותרה ללא מענה.

לא, זאת לא המלחמה הראשונה שלנו. אבל דומני שיותר מכל קודמותיה, למלחמה הזאת קדמה סרבנות עקבית של הממשלה, דחיינות והמנעות מכל תהליך של משא ומתן שהיה עשוי למנוע אותה.

הסתובבתי מאז בתחושה שמשהו משמעותי חייב להשתנות. משהו ענק, אפי, בסדר גודל של המהפכה הצרפתית, או של מרד הסטודנטים, או של תנועת ההתנגדות למלחמת ויאטנם. וכאשר שמעתי על “נשים עושות שלום”, אמרתי לעצמי – ואללה. אולי את המהפכה הזאת נוביל אנו הנשים. בואי מהפכה. בואי הופיעי עכשיו.

המהפכה הצרפתית מעסיקה אותי רבות לאחרונה. לאחר מאות בשנים בהן נרמסו אנשים ונשים תחת שלטון מלוכני ופיאודלי, קמו יום אחד וקראו – לא עוד. הם קראו “חופש-שויון-אחוה” והציבו גליוטינה בככר העיר. המאבק שלהם היה מאבק מדמם ואכזרי, אבל בזכותו הגענו כולנו אל עידן הנאורות וזכויות אדם.

ואולם, בעת האחרונה נדמה כי הסגנו את עצמנו אחורה. את הערבות ההדדית החלפנו בקפיטליזם חסר רחמים, ועתה דומה כי אף הקפיטליזם נמצא בסכנה, על ידי האויב מימין, האוליגרכיה. רבות נכתב על סכנת האוליגרכיה הפושה לאחרונה, גם בארצות הברית וגם אצלנו בישראל. שחיתות שלטונית ושליטת קומץ משפחות במשק כמו מסיגים אותנו אחורה אל ימי הפיאודליזם. מעמד הביניים נשחק תחת הנטל, בעוד שבארמון ברחוב בלפור מלקקים גלידת פיסטוק וטובלים בתפנוקים.

ואז פורצת מלחמה. המלך משחק עם המלכה: ישחקו הנערים לפנינו. אבל למלחמה הזאת יש מחיר. היא עולה כמה מיליארדים, ושוב הקוטגנהיה יקר, והמילקי נורא יקר. ודם ילדינו. גם הוא יקר. יקר מאד.

ראיתם פעם שני ילדים הולכים מכות? חובטים זה בזה באכזריות, באלימות. בוודאי יצא לכם לפגוש אותם ילדים-גברים גם בשוק העבודה. את האלימות הפיזית מחליפה אלימות כבושה אך לא פחות אכזרית, של אנשים שהתבנית הבסיסית והטבעית להם היא של משחק סכום-אפס. של כיפופי ידיים ושל הכנעה. לעתים הם הולכים לכנסים ולסדנאות של יועצים ארגוניים שמסבירים על סינרגיה. מסבירים שאם משתפים פעולה ומשלבים ידיים, אפשר להגיע לתוצאות טובות יותר לשני הצדדים. מסבירים שלפעמים כדאי לוותר, להתפשר, לגשר.

ראיתם פעם חבורת ילדות משחקות? אני יודעת, גם ילדות יכולות להיות אכזריות ונבזיות מאד. ועדיין, דומני שהתבנית הבסיסית על פיה אנו עובדות היא תבנית סינרגטית. שיתוף פעולה, שילוב ידיים, ולפעמים גם פשרה וויתור. אנחנו לא זקוקות לסדנאות וליועצים ארגוניים שילמדו אותנו גישור וסינרגיה. זוהי השפה הטבעית לנו, זוהי שפת האם שלנו.

אז אולי באמת הגיע הזמן שנוביל אנחנו את המהלך. נירתם כולנו למאבק עקבי ועיקש למען משא ומתן שיוביל לפתרון הסכסוך המדמם בינינו ובין שכנינו.

אני קוראת לנשים רבות להצטרף אלינו לתנועה, ובעיקר אני קוראת לסטודנטיות ולנשים צעירות. רתמו את להט הנעורים שלכן, כמו קודמיכן בפריז ובוושינטון. חברו אלינו, ויחד נחולל את השינוי.

בואי מהפכה. בואי הופיעי עכשיו. ואם לא מהפכה אז לפחות מהפך.