דברי יעל אדמי בטקס הפתיחה של צעדת התקווה, 4.10.2016

אמי אהובה רון, שאיבדה במלחמה את בנה בכורה ישי, השאירה אחרי מותה ספר שירים שנקרא משברי לב ותקוות.  ספר זה אני נושאת עמי תמיד, ממנה למדתי שגם ברגעים קשים עלינו לאחוז בתקווה.

בערב ראש השנה היא כתבה  : יעל אדמי (צילמה גל מוסנזון)

אלהים,

חוס על האמהות

תן להן הכוח לכאוב –

ולא להישבר,

לבכות ולא להתמרמר,

להמשיך.

ואז, אחרי כמה ימים, בערב יום כיפור היא כותבת: 

לאסוף שברי איש –

תקווה ויגון.

ולבנות מחדש –

בדחילו ורחימו.

זה מה שאנחנו עושות פה היום בדחילו ורחימו מתחילות את צעדת התקווה, בונות מחדש מתוך היגון הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו, מתוך הפחדים, הייאוש והחששות, מתוכם צומחת תקווה חדשה, תקווה שהיא הלהבה המאירה את חיינו, תקווה שהיא סם החיים, תקווה ברוח האדם, תקווה לגדל ילדים לאהבה ולא למלחמה, תקווה בכוח של ההתמדה, תקווה בכוח של הביחד של האחווה   האנושית, של האחווה הנשית שאין כוח בעולם שיוכל לעמוד בפניה. 

הביחד העוצמתי הזה הוא מה שאני חווה בשנתיים האחרונות בתנועת נשים עושות שלום. משלהי מבצע צוק איתן, היום בו התאספנו 40 נשים מכל הארץ, מסיפורי חיים רבים ומגוונים ועד לרגע  המרגש הזה לאחר שבנינו יחד תנועת שטח רחבה עממית ונמרצת המונה 9,000 חברות הפועלות במסירות אין קץ ימים ולילות. יצרנו שפה חדשה, שפה המחברת יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, מהימין ומהשמאל, מהמרכז ומהפריפריה. שפה המחברת לאחריות משותפת מתוך הקשבה וכבוד.

דלתות שהיו נעולות נפתחות, לבבות מתחברים ואנחנו זוכות לתמיכה גורפת של ראשי ערים וראשי רשויות, אנשי תקשורת, אנשי רוח ותרבות,  נשים מכל העולם לרבות העולם הערבי ובעיקר מאלפים רבים של אזרחים המחפשים את התקווה החסרה כל כך.

אחרי שנתיים של פעילות אינטנסיבית בכל פינה בארץ הרגשנו שעלינו לעורר את התקווה, התקווה שוויתרנו עליה בגלל כותרות העיתונים, התקווה שזנחנו בגלל הכאבים, התקווה שמסרנו  לידי המנהיגים. היום אנחנו מחזירים אותה לרשותנו – כי אין סכסוך שלא יכול להיפתר. זו העת של העם לומר את דברו וזו העת של הנשים להוביל את השינוי – אנחנו מביאות חיים ועלינו לדאוג להמשכם.

בואו נצא יחד לדרך, דרך התקווה, ולא נעצור עד הסכם מדיני.