דברי אורנה שמעוני ביום הזכרון לזכר בנה איל ז”ל

אלו הדברים שחברת התנועה, אורנה שמעוני, הקריאה ביום הזכרון לזכר בנה איל:

שנה 19 ליום הזיכרון ליד איל, איליק ילושקה שלנו
אתם (ואתן) כאן עם איל ואבא שלו, עם הנכדים שלנו והאחיות והאחים. אתם לא שוכחים אותו, לא שוכחים אותנו. תודה לכם. אתם יודעים כבר שביום הזה אני משתפת אתכם בכאבי – כאבנו – המשותף וגם קצת אמונה במדינתנו היחידה שרק עם בטחונה יהיו לנו חיים.
גם השנה יש לי שלושה נכדים בצבא, גל לירון ועילם ואיתן מקנדה כחייל שבחר לבוא ולהתגייס לצבא הגנה לישראל ועוד חודש משתחרר וחוזר ללמודים בקנדה. הוא עצמו זרע כאן את זרעי הציונות של משפחתו.
צריך להיות לנו כח גדול של יהודים מאמינים בישראל במדינות העולם, כדי לקרב את האומות להבין לצרכי העם היהודי בחיים נורמליים עם בטחון ו-שלום. היום הטרור מכה גם במדינות האירופיות ובארה”ב אולי קצת מבינים אותנו יותר.
19 שנות זיכרון הן שנים קשות, שעברו עלינו עם מלחמות בלתי פוסקות, עם חיילים רבים שהצטרפו שם, באין נודע, לאיליק שלי, שלנו. אנו מקיימים בבית איל כל חודש ארוע של שישי של עניין בבית איל על נושאים אקטואלים. כמובן שהשאלות השולטות בהן, הן על שתי מדינות, היפרדות מהפלסטינים, פערים בחברה הישראלית, הסתה, גזענות ועוד ועוד. לפני כחודש היה אורח יועז הנדל. יועז בגילו של איל ושרת באותה תקופה בלבנון. איל בשריון ויועז בשייטת. היום הוא עתונאי ומקורב לשלטון. בהרצאתו על השאלות הנוקבות בעתידנו הביטחוני והמדיני חשבתי כמה איל היה דומה לו בצמיחתו. במעט שאני שומעת מכם חבריו של איל, אני תמיד חושבת ומרגישה מה היה אומר או חושב, על אותה שאלה. איני בין אלה שמשוחחים איתו, אני לא יכולה, איני אוהבת מונולוגים, אני אוהבת שיחה, עם איל הייתי משוחחת והרבה, אבא שלו עוזי כבר לא היה (5 שנים קודם), אתם אחיותיו ואחיו כבר יצאתם מהבית ואיליק היה שלי, לא נתן לי להיות לבד, שיחות על הכל היו ביננו.
מזה 19 שנה הוא לא עונה ואני שותקת.
חושבת המון על מה יכול היה להיות, לחשוב, לפעול, להיות מאוד אקטיבי בכל שאלה, גם בזכויות אדם, גם בצמצום פערים, גם במחויבות לשונה ושילובו בקהילה – הן זה בית איל. אבל גם ולא פחות על בטחונה של המדינה וחתירה למשהו ראלי, האם להסדר, הסכם, הפרדות, או שתי מדינות מוגדרות, איני יודעת. איני מרשה לעצמי לדבר בשמו. אתם אני יודעת, כולכם עוסקים בשאלות האלה.
כולכם, חברים של איל, בכם הוא בחר ואתם בחרתם בו.
20 שנה לפני איל, עמדתי ליד אחי שמואל בבית העלמין בקריית שאול 200 שנה כל שנה. תמיד היה נדמה לי שכל עם ישראל שם. מאז 19 שנה איני עומדת על ידו אבל כאן תמיד מזכירה גם את אחי.
השנים לא השתנו. המלחמות ממשיכות במועדים שלהם ואנו עדין חיים בין בטחון למלחמה.
הפתרונות הולכים ומסתבכים, אין הסכם עכשיו אין שלום עכשיו, אין עכשיו לשום דבר. אבל אל נאבד את התקווה ואת המאבק למען הסדר, גם אם יהיה חד צדדי, כי שכנינו לא ירצו לבוא ולסיים את הסכסוך, ללא זכות השיבה. הסדר שיסתמך על היפרדות. הסדר שנגיע אליו קודם כל בהידברות בתוכנו, להסכמה בתוכנו. אולי יישארו קיצוניים משני צידי העם שלא יסכימו. אז לא יסכימו. הדמוקרטיה אצלנו היא שתחליט והרוב בישראל יקבל כל החלטה דמוקרטית. ואז, נמשיך להגן על מדינתנו עם צה”ל, איתכם נכדיי ויקיריי הצעירים, חברים של איל ושלי, הסדר שיאפשר לשכנינו לקרוא לעצמם איך שירצו ואיך שיחליטו. וזו תהיה מדינה פלסטינאית שלהם.
אנחנו לא צריכים לבקש את אישורם למדינתנו האהובה היהודית הדמוקרטית, במדינה עם רוב יהודי לדורי דורות.
דיי לאדמה הזאת לספוג את הדם והדמעות.
אני רוצה להאמין שכך גם איליק שלי היה רוצה. אני רוצה להאמין שזו הייתה צידקת הדרך שלו. אני רוצה להאמין שגם בבגרותו היום אחרי שאמר כמפק”צ צעיר “שזו ארץ שלא רק מתים בשבילה אלא צריך לחיות איתה ובשבילה, גם היום היה אומר שחייבים לצאת מהסבב הקבוע של מלחמות ולחתור להסדר- הסכם ואולי בהמשך שלום.

הבכי על איליק שלנו לא נפסק. אתם חבריו מהתיכון ומהצבא לא שוכחים. המשפחה והאחיינים נכדיי, גדלים עם הגעגועים. גם אם כואבים, אני רוצה שבערב תצאו לחגיגות . ומחר תשמחו עם משפחותיכם בפיקניקים, עם איל בלב. תרגישו כאילו גם הוא נמצא במשהו אצל ילדיכם.
ילדים שלו, לא יהי