כשד"ר יעל אדמי הייתה בת 12 אחיה הבכור נהרג במלחמת ההתשה. בהלוויה היא הבטיחה לאימה שני דברים: שהיא תביא לה הרבה נכדים, ושתביא את השלום. כאימא לשישה ילדים וסבתא לעשרה נכדים, הבטחה אחת היא קיימה. את ההבטחה השנייה היא מנסה בכל כוחה לקיים, וגם עכשיו היא לא מוותרת על התקווה.
"אימא שלי לא זכתה ליהנות מילדיי כי היא נפטרה מצער אחרי שאחי נהרג", מספרת ד"ר יעל אדמי, "לאחר פטירתה מצאנו מעטפה עם שירים שלה ועל המעטפה היה כתוב: 'משברי לב ותקוות' וזה הולך איתי לכל מקום בעולם, לתת מתוך משברי הלב תקוות, זה מה שאנחנו עושות ב'נשים עושות שלום', עם השותפות הפלסטיניות מתנועת 'נשות השמש' – לצעוד בתקווה גדולה בהבנה שהאנשים רוצים לחיות פה בשלום, ושאסור לאפשר לקיצוניים לדרדר אותנו לתהום".
….
"כולנו לא אותן הנשים שהיינו ב-6 באוקטובר", היא אומרת, "כולנו יחד החזקנו את הכאב והייסורים של כל כך הרבה אנשים, ובתוך זה יום יום אנחנו ממשיכות לבנות את התקווה והשותפות מתוך ידיעה עמוקה שיש פתרון לסכסוכים שהיו בעולם וזה יכול לקרות כאן, זו האחריות שלנו".
אחד מהישגי התנועה הוא תמהיל נשים ממגוון עמדות פוליטיות ותפיסות עולם, מתנחלות וערביות, חילוניות ודתיות, נשים מכל פינה בארץ, ומשלל רקעים. "מה שמחבר את כולנו זו ההבנה שאם אנחנו רוצות לחיות פה בביטחון הדרך היחידה להגיע לזה היא בהסכם מדיני מכבד, מוסכם ולא אלים. שיאפשר לכל מי שגר פה לחיות אחד ליד השני, בחירות וביטחון".
…
מתחילת המלחמה, תנועת נשים עושות שלום זוכה להכרה גוברת ולתמיכה יותר גדולה בעולם: הן הופיעו בפרלמנט האירופי, והעומדות בראשן – ד"ר יעל אדמי ורים חג'אג'רה – נבחרו לרשימת הנשים החשובות לשנת 2024 בטיים מגזין. "מעציב שההתעניינות מגיעה בעקבות המצב הנורא ומצד שני אני מוצאת בזה תקווה כי אני מאמינה שאותו תהליך יקרה גם פה, התמיכה מחזקת אותנו בדרך שלנו ומאפשרת לנו למצוא עוד ועוד כוחות כדי להתמודד עם המצב הקשה שלנו ושל הפלסטיניות. ההבנה היא שהתפקיד שלנו כנשים הוא משמעותי מאין כמוהו ביכולת לסיים את הסכסוך, יש את המחקר של האו"ם על הצורך של נשים במעורבות ושותפות, על היכולת שלהן לוותר על הרצון לנצח ולמצוא פתרונות ברי קיימא".
….
בחודשי המלחמה הראשונים, קולותיהם של ינון ופעילי שלום אחרים, הדהדו ברשתות החברתיות ולא זכו להזדהות ואמפתיה בחברה הישראלית, שלא הבינה איך אפשר לדבר בעת הזו על שלום במקום על נקמה. "אני מנסה להבין ולקבל את השפה המוכרת שבימי מלחמה אנשים מתכנסים בכאב ובפחד שלהם, זה אנושי ומובן והרבה פעמים יש קושי לראות את הסבל של האחר, שיש אפשרות אחרת, שיש תקווה, וזה בדיוק התפקיד שלנו. ב-4 באוקטובר הגיעה חברה של התנועה מאירלנד ואמרה לנו: 'יודעים למה הסכסוך שלכם לא נגמר? בגלל שאצלכם הנשים לא מספיק שותפות, ברגע שתהיו על השולחן דברים יסתדרו'".
ד"ר אדמי נותנת כדוגמא לכך את ליבריה ואירלנד. "מנהיגת הנשים בליבריה, זוכת פרס נובל לשלום שבאה לתמוך בנו, סיפרה שהם חוו מלחמה אכזרית במשך שנים, ולא היה שביב של תקווה שיש איזושהי אפשרות לסיים את המלחמה. נשים משני צדי הסכסוך פעלו ללא הרף ואילצו את המנהיגים למצוא פתרון ועד היום יש שלום, גם באירלנד נשים היו מעורבות עמוק בתהליכי הפיוס. לנו כנשים יש אחריות עמוקה לתהליך".
ב-1 ביולי מתכננת התנועה ביחד עם ארגונים נוספים אירוע גדול בהיכל מנורה, בו היא תכנס את מחנה השלום תחת הכותרת: "אל תגידו יום יבוא הביאו את היום": "אנחנו מרגישים שאם לא נשמיע את קולנו הוא ייתפס על ידי הקיצוניים. אנחנו יושבים על פצצה מתקתקת, אל תחכו שהיא שוב תתפוצץ", היא אומרת, "יש כאן הבנה שאין פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני, יש צד אחד – אימהות שרוצות לגדל ילדים לחיים, וזו ההבנה שמדריכה אותנו".