אלוקים סופר דמעות אישה / מרילין סמדג’ה

כמה דמעות של נשים אלוקים יצטרך עוד לספור עד שלא נחיה לעד על חרבנו?

כמה דמעות של נשים ישפכו עוד על קורבנות המלחמות ופיגועי טרור?

כמה דמעות של נשים עוד נספור עד שמנהיגנו יחליטו לעבור מדיבורים למעשים ויפסיקו לנצל כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

הרי בטקס הקבורה של שמעון פרס ז”ל (יום שישי ה-30.9.16), נתניהו ואבו מאזן כן נפגשו לרגע חפוז אך משמעותי. זאת בנוכחות כנסת ישראל, מנהיגי האומות וציבור רב, ובעיניי העולם. שני המנהיגים לחצו יד והחליפו משפטים אחדים אך חביבים. אשת ראש הממשלה הזמינה את אבו מאזן אליהם הביתה.

נראה כי לא ניתן להתחמק יותר מהצעד הקטן שנעשה כי הוא אקוטי בעת הנוכחית.

מהזמן שבני אדם הגיעו לירח, אנו יודעים מהי המשמעות של צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות.

עכשיו בואו נסתכל על העובדות, ולא חשוב עבור מי אנו מצביעים בקלפי. אבו מאזן הביע את רצונו לבוא ללוויה של פרס וממשלת ישראל קבלה את פניו לפי הפרוטוקול הנדרש, כפי שקבלה את המנהיגים שהגיעו מכל העולם.

שני המנהיגים, הישראלי והפלסטיני, ושום דבר לא קרס, שום רעידת אדמה. למי שטוען כל הזמן ש”אין פרטנר”, שיקשיב שוב לנאומים של ראש הממשלה שלנו בעולם המצהיר שהוא מוכן להיפגש עם אבו מאזן בכל מקום ובכל עת. הפעם שני המנהיגים נפגשו בלב ירושלים – עיר השלום.

אמנם אבו מאזן אינו פרטנר אידאלי, ועבורו נתניהו גם לא פרטנר אידאלי. אך מה לעשות, הם לא כאן כדי להתחתן יחד אלא להשיג הסכם גירושין מוסכם על כל הצדדים בו ההורים מתנהגים בצורה אחראית בכל מה שנוגע לילדים.

ואל תהיו באשליה, מלחמה זה “קשר” – קשר הדוק ומחייב בחיי היומיומיים שלנו, קשר שמשפיע כמעט על כל תחומי החיים שלנו. קשר מחייב בין שני הפרטנרים, הישראלים והפלסטינים, ואף אחד לא הולך להיעלם.

אזי כמה דמעות של נשים עוד נספור עד שהמנהיגים יהפכו את קשר המלחמה לקשר שניתן לחיות איתו בצורה שפויה, בטוחה ומשגשגת?

אנו בתחילת השנה החדשה היהודית והמוסלמית. זו הזדמנות נהדרת לחשבון נפש ולשאול שאלות אמיתיות ונוקבות: “מה עשיתי עד היום למען השלום?” “מה אני מוכן/נה תכלס לעשות היום למען השלום? ומחר?”

הנשים יפסיקו לבכות כשנענה בכנות על שאלות אלו, ובעיקר כשניישם את ההבטחות לפתרון הקונפליקט ולהשגת השלום.

הנשים יפסיקו לבכות כשהן יהיו מעורבות יותר ובאופן פעיל בכל ההחלטות הפוליטיות ובפתרון הקונפליקט בפרט, כפי שזה זכותן וחובתן להיות (קרי, ההחלטה 1325).

הנשים יפסיקו לבכות כשכל מי שנוגע בדבר יעשה הכל מה שביכולתו, אבל ממש הכל, כדי להחזיר את התקווה בקרב האזרחיות והאזרחים, כדי שנוכל להגיד בוודאות לילדים ולדורות הבאים שלא ויתרנו ופעלנו לעתיד טוב יותר, כדי שנכנס לרשימה ההיסטורית של הקונפליקטים בעולם בהם נמצא פתרון.

מותו של פרס גרמה לחברה הישראלית להתאחד עוד יותר. מתחילים להבין שביטחון ושלום אינם בדיכוטומיה, שהדיון האם הבטחון קודם לשלום, או השלום קודם לבטחון אינו רלוונטי, אינו אפקטיבי ולא הוביל אותנו עד היום רק למבוא סתום ולשנאת אחים. החברה הישראלית מתחילה להבין שבטחון ושלום הולכים יד, יד ביד, ולא ניתן לוותר על אף אחד מהם. הרי יש לנו בממשלה קבינט מדיני-בטחוני, רק שהמילה “מדיני” נשכחת כל פעם ולא רק המילה.

החברה הישראלית מתחילה להבין שבטחון ושלום הם נחלת כולם. התנועה “נשים עושות שלום” הוקמה על בסיס הנחת יסוד זו ומובילה לדרך חדשה, מאחדת נשים המצביעות שמאל, מרכז וימין, יהודיות וערביות, מכל קצווי הארץ.  “נשים עושות שלום” צועדת בדרך התקווה, לא מטילה ספק כי קיים פתרון לסיום הסכסוך.

בתחילת טקס הקבורה של פרס, מיקה אלמוג, נכדתו, בכתה ושברה את הלב של כל מי שהיה בסביבתה. בסיום הטקס, כשרוב המכובדים כבר הלכו, חיבקתי אותה חזק, מלב אל לב, מאישה לאישה, ואמרתי לה: “ידעת זאת מיקה? אלוקים סופר דמעות אישה”. מיקה ענתה: “לא ידעתי, מחמם את ליבי עכשיו לדעת”.

אני מתפללת לאלוקים לעיתים קרובות. אני לא יודעת בוודאות מהו רוצה או לא רוצה. לא יודעת אם יש מישהו על פני האדמה שיודע בוודאות מה אלוקים רוצה. זו אמונה והיא חזקה מכל.

אני מאמינה שבעת הנוכחית, לקראת השנה החדשה, בעקבות החלון הזדמנויות שנוצר בימים האחרונים, אלוקים כבר לא רוצה לספור את הדמעות של הנשים בנוגע לקונפליקט עם הפלסטינים.

אני יודעת שאלפי נשים פועלות כבר בשטח, באומץ, בנחישות ובהתמדה, כי הן כבר לא רוצות לבכות על אובדן חיי אדם. הן רוצות לבכות מהסיבות הנכונות, ולא כי “אין ברירה”. יש ברירה, ואנו מחליטות לבחור. אנו בוחרות בחיים.

הצטרפו לצעדת התקווה!

הטקסט בצרפתית באתר Times of Israel