איך תנועת נשים עושות שלום הוציאה לרחובות שלושים אלף נשים או איך סיפור-משותף בונה קהילה ומניע לפעולה? / מילנה יערי

לא אחדש אם אומר שנושא השלום עם הפלסטינאים לא נמצא על הסדר היום הציבורי והפוליטי, ושרבים בציבור הישראלי מניחים “שלנצח נחיה על חרבנו”. בתוך האקלים הזה קיימה תנועת נשים עושות, במשך שבועיים את אירועי צעדת-התקווה בהם השתתפו כ-30,000 נשים, אשר קראו לקדם הסכם מדיני. הצעדה שהתקיימה במהלך סוכות 2016, זכתה לסיקור תקשורתי נרחב בארץ ולתהודה מרשימה בעולם, דוגמה לכך ניתן לראות בכתבה של רשת אוסטרלית SBS שזכתה ל 28 מיליון צפיות.

אוהל צום איתן
מה עזר לתנועה בת שנתיים לסחוף אחריה המונים סביב נושא שרחוק מלהיות על סדר היום הציבורי? אלו תפיסות ודרכי עבודה סייעו לנשות התנועה לגייס כל כך הרבה נשים וגברים מרחבי הארץ? ומה ניתן ללמוד מהאופן שבו חברות התנועה פעלו?

בפוסט זה אעסוק בעקרון של בניית “סיפור משותף” כאחד מעקרונות העבודה בתהליך של ארגון קהילה לפעולה (community organizing). כמו כן אציע תשובה משלי, הן כחברה בתנועה והן כאשת מקצוע בעלת רקע מקצועי בפיתוח ארגוני וקהילתי, לאופן בו הצליחו נשות התנועה להוציא המונים לרחובות.

להמשך קריאה בפוסט של מילנה יערי באתר שתי”ל