זילפה יוז: טיל פגע בביתי והרס אותו. דממה עטפה אותי

שמי זילפה יוז. נולדתי בתל אביב והגעתי לקיבוץ רעים כחברת גרעין נח"ל.

מזה כארבעים שנה אני חברה בקיבוץ שנמצא 4.7 ק"מ  מעזה. רעים זה הבית, ברעים גידלתי את שלושת ילדיי.

למדתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בניהול ומדיניות ציבורית באונ' בן גוריון.

במשך כעשרים וחמש שנים ניהלתי מערכות ציבוריות. את האגף לשירותי חברה במועצה האזורית אשכול. את האגודה השיתופית של ששת מושבי חבל שלום (ממפוני חבל ימית), והייתי מנהלת כספים בקיבוצי.

לפני כחמש שנים ב"טפטופים" שלפני מבצע "עמוד ענן" פגע טיל פגיעה ישירה בבית שלי והרס אותו. מאותו הרגע ועד היום, הפחד והחרדה מלווים אותי ומשתקים כל אפשרות להתמודדות במצבי לחץ.

הזיכרון היחיד מהפצצה, הוא הדממה הכבדה שעטפה אותי. לא שמעתי דבר, רק דממה ודממה ועוד דממה שעטפה אותי, עד ששמעתי את קולות חברי הקיבוץ שקראו בשמי וחששו שאני בין ההריסות.

צעקתי להם שאני חיה ונמצאת בחלק האחורי של הבית.

ואחר כך באה הדממה לחיים שלי. מודה… הפחד משתק. הרגשתי מוגנת יותר כשנשארתי בבית וחדלתי מכל פעילות ציבורית שהייתי מורגלת בה. עד שהגעתי יום אחד לסינמטק שדרות להקרנת הסרט על נשות ליבריה של נשים עושות שלום, ושם פגשתי פעילות של התנועה ופעילות מעמותת "עתיד הנגב המערבי". כאן החל המפנה בחיי האישיים ובפעילות הציבורית שלי. ההיכרות עם עמית כיתאין ממרכז זכויות חברתיות בשדרות ובאופקים ועם נשים עושות שלום, הכניסה צלילים חדשים לתוך הדממה ששרתה בחיי מאז האירוע.

הפכתי להיות "פעילת שלום" ומתנדבת במז"ח (מרכז זכויות חברתיות) שדרות שמנגיש את הזכויות החברתיות לאנשי האזור ומופעל בעיקר ע"י מתנדבים.זילפה יוז

עם הפעילות ההתנדבותית במז"ח שדרות הגיעה ההכרה שאני לא לבד. יש עוד אנשים רבים, נשים גברים וילדים, שלא שרדו את הפחד היום יומי במציאות הביטחונית מלחמתית בעוטף עזה. הכרתי נשים וגברים שאיבדו את משרותיהם וכשלו בעסקיהם בעקבות ההתמודדות עם הפוסט-טראומה שהם חווים יום יום, לאור המצב המלחמתי המתמשך. משפחות מתפרקות, והפחד והכאב רק מתעצמים עם הזמן בשל אזעקות ונפילת טילים באזורינו.

בימים אלה דנה וועדת העבודה והרווחה בכנסת בתיקון לחוק נפגעי פעולות איבה, על מנת שיינתן מענה למתמודדי נפש בעוטף עזה, שנתונים במצב מלחמתי ושחיקה נפשית לאורך שנים רבות.

הנושא עלה במז"ח שדרות והועלה בכנסת ע"י חבר הכנסת חיים ילין .

האחריות להקנות לנו את הזכות לביטחון מוטלת על נבחרי הציבור בכנסת ישראל.

האחריות שלנו כלפי עצמנו, ילדינו, נכדינו וכל יקירינו היא לדרוש מהמנהיגים את הזכות לביטחון, לתבוע מהם הסכם מדיני שיביא רוגע לאזורינו.

תפקידנו להביא תקווה לכל בית בישראל, ובלי הסכם מדיני אין שלום ואין תקווה.

הדבר שבוער בלבי הוא להכיר ולהנגיש לכלל הציבור בישראל ולנשים עושות שלום בפרט,

את מצב התושבים בעוטף עזה, שחייהם מושפעים ישירות מהמצב הנורא של שכנינו בעזה. לשם כך אני מזמינה קבוצות קטנות של נשים ובני משפחתם לסיור בעוטף עזה, באזור היפיפה שלנו שעוטה אדום משלל הכלניות שפורחות בחודשים פברואר מרץ.

לא עוד חיים של פחד אלא חיים של תקווה ושלום.

אמן ואמן