שושי קסטנבוים נולדה בתל אביב ב 2.2.1952 יחד עם אחותה התאומה וחברתנו היקרה חיה רווה ז"ל. לנשים עושות שלום הן הצטרפו בשנת 2016, במהלך צעדת התקווה.
החודש נפרדנו בכאב גדול גם משושי, שנאבקה במחלת הסרטן במשך שנה וחצי, הרבה יותר ממה שחזו הרופאים.
שושי הייתה אחת מצוות המאה, פעילה בצוות שיח ובצוות קשרים עם פלסטיניות, ופעלה רבות בשטח כאחת מצוות המובילות של מרחב דן. היא הגיעה לאירועים תנועתיים רבים יחד עם אשי, בן זוגה, שגם הוא חבר פעיל בנשים עושות שלום, צילם באירועים רבים והיה חבר בצוות משדרות שלום. אשי טיפל בשושי במסירות אין קץ לאורך כל תקופת המחלה והאהבה ביניהם הייתה עצומה ומעוררת השראה. 
הנה סיפור קטן על מעשה גדול – כפי שסיפר אשי:
"לא אשכח שכאשר היית בטיפול כימותרפי, שאלת את האחות: 'איך את מרגישה?'
והאחות ענתה לך "עשרים שנה אני אחות, ומעולם לא שאלו אותי איך אני מרגישה"…
וכך כתבה ריבה דיוויס, חברתה לצוות מרחב דן, לזכרה:
שושי אהובה,
לפני שבוע, כשביקרתי אצלך, שאלתי אותך אם את רוצה שנעשה מדיטציה. ענית לי בהיסוס ובעדינות שאת קצת עייפה. שאלתי אם את רוצה לישון, ואת, רגישה ומתחשבת באורחת שלך, שאלת אם זה בסדר. זה היה כל כך שושי מצידך: מתחשבת, לא רוצה לפגוע, מוקירה ומעריכה את הביקור.
כן, זה בסדר לישון, שושי אהובה.
עד הרגעים האחרונים של הערות שלך הקפדת לשמור על כל מה שהאמנת בו: נדיבות, התחשבות, טוב לב, הערכה והוקרת תודה.
אנחנו, הרכזות, ליוינו אותך באהבה גדולה ובאנו להיות איתך ככל שיכולנו, ואת אמרת שאנחנו "נשים נפלאות". הודיה ואהבת אדם שאפיינו אותך עד הרגעים האחרונים.
פעם אמרת, שגם אם לא נעשה שלום – לפחות חברות טובות כבר יש לך בתנועה. ובאמת, פעלת בתנועה כחברה של הנשים שאיתן היית בקשר, ואנחנו זוכרות אותך כך: מתלבטת ומתחבטת ומתווכחת בלהט לגבי דרכה של התנועה, ובכל זאת מגיעה בהתמדה לכל הפעילויות, כי הקשר החברי שנוצר היה משמעותי עבורך.
היה חשוב לך גם השלום בינינו, וידעת לגשר ולפשר ולהרגיע מחלוקות לא פעם, בחכמה ובאנושיות, בחמלה וברגישות.
שושי יקרה, נזכור אותך באהבה גדולה למורכבות המיוחדת שבך:
חכמה ומלאת הומור, ישירה ומתחשבת, קצרת רוח ונדיבה, עקשנית וטובת לב, חזקה ואופטימית בצורה נדירה.
תודה על כל מה שלימדת אותנו.
נוחי בשלום על משכבך.
