הסברתי לבני הנוער שלפני: "בעלי שירת בחיל האוויר במלחמת ששת הימים, הבן שלי היה ביחידה קרבית – טנקים – וראה דברים שאף אמא לא רוצה שהילד שלה יראה. אני לא רוצה שהנכדים שלי יילחמו במלחמות, אני לא רוצה שהם ישמשו כחיילים קרביים".
"אז אם הנכדים שלך לא יעשו את זה, מי יגן עלינו?" שאלה האישה הצעירה והיפהפיה, בנימה מאשימה. היא לא הבינה בכלל. אני לא רוצה שהילדים או הנכדים של אף אחד ייאלצו להילחם במלחמות. אבל היא לא יכלה לדמיין את זה.
בשבוע שעבר היתה לי הזכות לדבר עם צעירות וצעירים בתוכנית הקדם-צבאית שנקראת "מכינת ארז לוד" בקיבוץ מגדל עוז במסגרת שבוע הלימוד שלהם על יהודה ושומרון, האזורים הידועים גם כ"שטחים". הם שמעו דעות שונות על האופן שבו ישראל צריכה לנהל את היחסים עם אדמות אלה ועל מגוון נקודות מבט על עתידן, מסיפוח ועד לנסיגה מוחלטת.
נעמי רגב ופיטה ג'ונס פלח מ"נשים עושות שלום" עם חלק מהתלמידים במכינת ארז לוד. (צילום: רשות השימוש)
ייצגתי שם את 'נשים עושות שלום', שאינה מציעה תוכנית ספציפית לשטחים, אבל מאמינה שאנחנו צריכים בדחיפות להגיע להסכם שלום של קבע עם הפלסטינים – למען ילדינו ונכדינו. משימתנו היא לקדם פתרון דיפלומטי לסכסוך ולעמוד על כך שנשים תהיינה שותפות בתהליך השלום, בהתאם להחלטת האו"ם 1325. אנחנו תנועת שטח ישראלית של כ-50,000 איש, הכוללת נשים (וגברים) מכל מגזרי החברה הישראלית, כולל המגזר הערבי, ואנחנו עובדות עם נשים פלסטיניות בתנועה המקבילה שלהן, "נשות השמש".
חברתי נעמי רגב, הציגה את האידיאולוגיה והפעילות של נשים עושות שלום לקבוצת הצעירים, שהיו מגוונים כמעט כמו הרקעים וההשקפות של החברה הישראלית. בתגובה לשאלות שהציגו, נעמי הזכירה לקבוצה כי הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אולי לא הביאו חיבה עמוקה, אך הם הביאו לסיום העימות הצבאי. מאז שנחתמו הסכמים אלה, מדינות אלו לא הצטרפו למלחמות נגדנו. הם מספקים לנו תקווה.
לאחר מכן, כל אחת מאיתנו הסבירה מדוע הצטרפנו לתנועה.
אני ספרתי שבני היה חייל בודד, בזמן שבעלי ואני חיינו עדיין באוסטרליה, ושכל רגע שהוא שירת היה מפחיד עבורנו. הוא היה בסכנה ממשית לעתים קרובות כל כך, וכהורים שרצו להגן על ילדיהם, לא יכולנו לעשות דבר. אני לא יודעת איך יראה הסכם שלום – היו הרבה הצעות שנדחו. אחרים שאפילו לא נשקלו ברצינות ואחרים שעדיין לא נוסחו והוצעו – אבל אני יודעת שכל הורה היה רוצה לראות שלום, ולראות את ילדיו משרתים את ארצם באופן שלא מצריך פעילות קרבית או חשיפה לסכנות, דבר שיאפשר רק לאחר שנמצא את דרכנו לשלום.
אמרתי לנוער הישראלי שאני אדם דתי שמתפללת כל יום, מסיימת את תפילותיי בפנייה לקב"ה לשלום. ציטטתי עמית שלימד אותי את הביטוי החזק: "אם שווה להתפלל עבורו, שווה לעבוד עבורו". זה המוטו שלי.
תפילותינו כוללות גם את התפילה לחזרה לציון, שהיא הבסיס לציונות הדתית. הציונות הדתית הייתה מהפכנית. היא הפכה את התפילה לתוכנית או לפעולה. במשך קרוב ל-2000 שנה דקלמנו את תפילותינו וחשבנו שעלינו לחכות שהקב"ה ישחרר אותנו מהגלות ויחזיר אותנו לארצנו. ואז הבנו שהקב"ה רוצה שנתחיל בתהליך. לא היינו אמורים לחכות שהנשר יפרוש את כנפיו ויטיס אותנו הביתה לירושלים; היינו אמורים להתחיל בתהליך ואז לקבל סיוע אלוהי בהחזרת עמנו למולדתו.
הדבר נכון גם לגבי השלום.
כאשר אנו מתפללים שהקב"ה יפיץ את משכן השלום, אנו אמורים להתחיל בתהליך. זוהי חובתנו לנקוט צעדים לקראת שלום ואז אנו יכולים לצפות לסיוע אלוהי.
כאשר רבים מבני הנוער הביעו ספקנות לגבי אפשרויות השלום והאמון בערבים, נעמי אמרה להם שהם צריכים לעשות מאמץ כדי לברר על כל היוזמות לשלום ולדו-קיום שכבר קיימות. אם הם יוכלו לראות את ההתקדמות שכבר נעשתה, את השותפויות המשגשגות ואת הראיות להצלחתן של יוזמות השלום המקומיות, הם לא יהיו כל כך ציניים. אולי הם יוכלו לדמיין את ההצלחות הקטנות האלה בין קהילה לקהילה בקנה מידה גדול, בין אומה לאומה.
סיימתי את דברי בציטוט של הרב הראשי המנוח של חבר העמים הבריטי, יונתן זקס, בעצמו פעיל שלום, שאמר בכנס בירושלים שהמצווה הגדולה מכולן היא להפוך את אויבינו לידידים. אנחנו לא צריכים לעשות שלום עם החברים שלנו, אנחנו צריכים לעשות שלום עם האויבים שלנו. זה דורש חשיבה חדשה. זה דורש מאיתנו לדמיין משהו אחר. זה דורש שתהיה לנו תקווה.
קישור לבלוג (באנגלית)
https://blogs.timesofisrael.com/imagining-something-different/
