שיח לציון יום השלום הבינלאומי, 21.9.2020

 

מה קורה היום עם השלום?

יום השלום שנחגג כל שנה ב-21 בספטמבר מוקדש לשלום עולמי ובמיוחד להיעדר מלחמה ואלימות.  יום השלום הוקדש על ידי האו”ם ב-1981 ומאז מצוין בארצות רבות. התאריך הזה מספק לכל העולם הזדמנות  להתחייב לקידום השלום ולתרבות של שלום למרות ההבדלים בין האומות. ב-2013, הוקדש היום על ידי המזכיר הכללי של האו”ם לחינוך לשלום, האמצעי המרכזי למניעת מלחמה.

נשים עושות שלום מציינות את היום הזה כל שנה. השנה בגלל הקורונה, התקיים אירוע דיגיטלי ברשת  בהנחייתה של אריאלה גניגר ובהשתתפות ראש העיר טייבה,  עו”ד שועאע מנסור, ופאנל של פעילות ופעילי שלום מכל חלקי החברה האזרחית.

להלן דבריהם של משתתפי הפנל:

גאדיר האני, כלת פרס “התקווה הישראלית”, רכזת היגוי בנשים עושות שלום וחברה בארגונים למען חיים משותפים ושלום

גדלתי בעכו ומזה עשרות שנים אני עובדת ופועלת בנגב. אני פעילה בהרבה יוזמות ובתנועות שעוסקות בשיפור ובשלום. בין היתר אני חברת צוות ההיגוי של נשים עושות שלום. כשהגעתי לנגב ראיתי את ההבדל הגדול בין עכו שבה יש דו-קיום בין ערבים ויהודים לבין הפילוג בנגב. אני עובדת לחבר בין אנשים למרות אי ההסכמות ביניהם וקמה כל בוקר וחושבת איך אני יכולה לתרום לעולם.

השלום יקום כשיהיה בין העמים ולא רק בין ממשלות. כל הסכם שלום שלא מבוסס על שני הצדדים לא יצליח. ההסכם עם בחריין ואיחוד האמירויות קשור לאינטרסים ולעסקאות נשק. מבחינתנו הוא לא קשור להסרת איום הסיפוח. אני רוצה להיות אופטימית אבל ההסכם הזה לא אמיתי. זה לא ההסכם המיוחל כי הוא לא מבוסס על שלום עם הפלסטינים. מה שאנחנו עושות בצוות מגוון בנע”ש הוא יוצא דופן, גם בין תנועות השלום בארץ, כי אנחנו מקשיבות לכל הקולות ומחברות בין נשים בעלות עמדות שונות ביחס לסכסוך. בואו נתחיל בשלום בינינו, בין ערבים ויהודים אזרחי המדינה. אני רוצה להפסיק את הסבל בעזה ובעוטף עזה.

עו”ד שועאע מנצור, ראש העיר טייבה

למדתי משפטים באיטליה בשנות השמונים וכשחזרתי גרתי ועבדתי תקופה ארוכה בתל-אביב.  לכן אני מכיר היטב הן את החברה הערבית והן את תל-אביב שם חוויתי את הבורות שקיימת במגזר היהודי כלפי המגזר הערבי.

בטייבה שלטה במשך שבע שנים ועדה קרואה בראשות פעיל ליכוד וכשהתמודדתי על ראשות העיר זכיתי ברוב גדול. טייבה עברה בשנים האחרונות מהפך המתבטא בתחומים רבים. השקעה בחינוך הולידה עליה דרמטית באחוזי ההצלחה בבגרות בטייבה. את נשים עושות שלום פגשתי אצלנו בטייבה, הן בכנס הסולידריות והן בלילות הרמאדאן, שאחד מהם הוקדש לתנועה שלכן. אני פועל מתוך אמונה בדו-קיום גם לאחר סכסוך ממושך ולוקח דוגמא מאירופה שעברה שתי מלחמות עולם איומות ועכשיו מאוחדת ומשגשגת. עלינו, הערבים והיהודים נגזר לחיות ביחד בחלקת אלוהים הקטנה הזאת. אני מאמין בדו-קיום. בענין קידום מעמד האישה, התעקשתי על צרוף אישה למועצת העיר למרות שהנקודה הזו  היא לא פשוטה בחברה הערבית.

הממשלה נכשלה בטיפול בקורונה ובנושא השלום, אין שלום עם מדינות ערב ללא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רק הסכם עם הפלסטינים יכול להיקרא שלום אמיתי. לצערי, הסקטור היהודי נוטה באחרונה ימינה.

ג’ואד מסארוה,  פעיל חברתי ומומחה לזכויות אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים. פעיל בעמותת אוהלי קידר בפרויקט גלגלים של נתינה. (אחיה של כיפאייה עיאטי, אמנית וחברת צוות מגוון בנשים עושות שלום). ג’ואד היה אמור לארח בביתו את מפגש יום השלום עם תושבי העיר טייבה, שבוטל עקב קורונה.

אחרי שנפצעתי בתאונה למדתי תכנות. בעקבות אי הצלחה למצוא עבודה במקצוע, התחלתי להתנדב. תחילה ביד-שרה ובהמשך במסגרות שונות. בעיקר אני עוזר לנכים להשתמש במחשב. הקמתי יחד עם אחרים את מועדון הנכים בבית לוינשטין שמארגן ומוציא טיולים בעולם. הקמנו גם שבע סדנאות לתיקון כסאות גלגלים וציוד אחר לנכים. אנחנו מתקנים ותורמים את הציוד התקין לאנשים עם מוגבלות שאין ביכולתם לרכוש ציוד חדש. עמותה אחרת שאני פעיל בה מחלקת אוכל  ל-400 משפחות בכפר סבא והסביבה.

השלום עם איחוד האמירויות בנוי על אינטרסים או שנכפה על ידי הנשיא טראמפ. לצערי גם הסכמי השלום עם ירדן ומצרים לא הביאו יחסים קרובים ולא הגיעו לארץ תיירים משתי המדינות האלה. כמו גאדיר, גם אני חושב שהשלום צריך להתחיל בינינו, בין ערבים ויהודים בארץ.

ד”ר נמרוד גורן, מייסד מכון מתווים והעומד בראשו
( אחיה הצעיר של סמדר ברסלר)

במשך שנים רבות הייתה מקובלת הנחה שדיפלומטיה ומדיניות חוץ הם נחלתם של המנהיגים והממשלות. הנחה זו אינה נכונה והדוגמאות רבות: את תהליך אוסלו יזמו והתחילו אזרחים וכך גם רבות מההצעות שהובאו לקמפ-דויד. אפשר לעשות שלום במסגרות לא רשמיות. מכון מתווים פועל לקידום וסיוע למהלכים מדיניים על ידי אזרחים מהשורה, מומחים ואנשי אקדמיה. לאחרונה הוקם במתווים צוות לקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

תרשו לי לומר שהיכולות שלכן, של נשים עושות שלום,  מרשימות. ההיסטוריה מראה שאנשים פרטיים יכולים לחולל שינוי. המכון מקיים השבוע קשרי עבודה עם ארגונים באבו-דאבי ובחריין. מדינת איחוד האמירויות זזה כבר כמה שנים לעמדה מרכזית יותר באזור ושיתופי פעולה בין ישראל לאמירויות מתקיימים ללא פרסום כבר תקופה ארוכה. מתחיל מודל חדש בין מדינות ערב וישראל שמבוסס על שיח של שיתוף פעולה במזרח התיכון. הדחייה של הסיפוח מעל סדר היום חשובה ובמקום סיפוח אנחנו מקבלים פתיחת שגרירויות ערביות בתל-אביב.

לאה שקלר,  תושבת עופרה, עורכת ומגישה של תוכניות אקטואליה  ברדיו ירושלים. חוקרת את תולדות הלבוש, בין מסורת לביטוי אישי.

אני אדם דתי והדתיים מתפללים 3 פעמים ביום: “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו…” ברור שיש לנו מחויבות לשלום לא רק עבורנו אלא גם לכל הסביבה שלנו. חוויתי כאן בעופרה שתי אינתיפאדות שיצרו התבדלות קשה וגם סכנה. אני מחפשת בניית זהות אישית שבאה מתוך דיאלוג והקשר לסביבה. כך עשיתי בעבודה החינוכית שלי וכך גם בקשרים עם ערביות, דרוזיות, נוצריות וכו’. אני עוסקת בחיפוש דרכים לבניית אזרחות משותפת ורואה את המשפחה והאימהות כמקור של שאיפה למקום טוב לחיי ילדינו. עשייה אזרחית משותפת ומעבר מפוליטיקה מדינית לפוליטיקה אזרחית.  לא האזרח בשירות המדינה, אלא המדינה בשירות האזרח. המדינה נועדה לספק לאזרח ביטחון ובריאות ורווחה ולא להיפך. אני בעד קהילה אזרחית עובדת, בעד מעבר מחברה אידיאולוגית לחברה אזרחית.

הקול של נמרוד גורן הוא קול מוכר בחברה הישראלית אבל אני עדיין מרגישה פער בין ההסכמים שגובשו על ידי ממשלות לבין חוסר הקירבה בין האזרחים. אני מבקשת לעבור לשפה נאיבית, לשפה של נשים (לא שפה פמיניסטית), לפוליטיקה אזרחית. אני רוצה לראות שיתוף פעולה אזרחי. לדוגמא: השבוע יתקיים ברשתות כנס עולמי של צ’י קונג שמוקדש לחיזוק המערכת החיסונית.

ויויאן סילבר, חברת קיבוץ בארי  בגבול רצועת עזה, חברה בנשים עושות שלום ופועלת לקידום השלום והביטחון בדרום.

כתושבת קיבוץ על הגבול עם עזה,  הסכסוך נוכח בחיי כל יום. בשבילי הקונפליקט אינו תאורטי אלא ממשי והשלום הוא צורך אמיתי. עליתי ארצה ב-1974 ואני חיה 30 שנה על גבול עזה. אני מגדירה את עצמי ציונית על תנאי והתנאי הוא שגם לפלסטינים יהיה פתרון. הפתרון הספציפי פחות חשוב  ולכן אני כל כך מתחברת לנע”ש שלא מצדדת בתכנית שלום מסוימת. מה שחשוב הוא שנגיע לאיזה שהוא הסכם ומשם נבנה עתיד עם תוכן לכל העמים באזור.

עבדתי ב-אגיק מכון הנגב לפיתוח ושלום ובין השנים 1997-2000 עסקתי בפיתוח תכניות בעזה ובגדה. שם הבנתי והרגשתי את הפוטציאל לשלום. מאז יש לי חברים בעזה שחלקם שילמו מחיר גבוה על פעילותם למען נורמליזציה עם ישראל. אני מאמינה שעם רצון בשני הצדדים ואם נדע להתארגן כמו לפני הסכם אוסלו, נצליח. לנשים עושות שלום יש תפקיד ואנחנו צריכות להמשיך לפעול למען השלום.

נלסון מנדלה אמר ששלום אינו רק היעדר סכסוך, שלום הוא גם כיבוד החופש והעצמה של האחרים. מצד שני יש לנו הסכמים חתומים עם מצרים ועם ירדן ואני מחזיקה מהם. האינטרסים שלנו עם מצרים וירדן מחזיקים מעמד ולמען הצרכים הבסיסיים שלנו, אני מוכנה להתפשר על היעדר קונפליקט ושלום קר. הקונפליקט הבסיסי הוא בין העם הישראלי ובין העם הפלסטיני. אני מאמינה שההסכם שנחתם עם איחוד האמירויות הוא אירוע משנה מציאות ואולי מצרים וירדן יוכלו להשפיע לטובה על קבלת ההחלטות ברמאללה ובירושלים.