נשים שרות שלום – המוסיקה כדיאלוג / דבי דלסקי

singing desert

המוסיקה כמשנה סטראוטיפים משני צדי הסכסוך

המאמר הזה נכתב  בתקופה המסמנת שינוי גדול במעמדן של נשים בישראל ובעולם, אמנם הדרך לשוויון עדיין ארוכה, אך ניצני השינוי נובטים בכל מקום והוא ניכר יותר ויותר בתחומי חיים שונים. תנועת נשים עושות שלום היא הצלחה בעצם קיומה, בהיותה תנועת השטח הגדולה ביותר בישראל ובכך שהיא מעצימה ומחזקת עשרות אלפי פעילות ברחבי הארץ , לנוע לעבר מקומן האותנטי האמתי.

ליימה בואי , זוכת פרס נובל לשלום 2011 שזכתה בהכרה בינלאומית על הובלת נשות ארצה לסיום מלחמת אזרחים קשה בליבריה, מהווה השראה לנשים שהחזון שלהן הוא שלום. בביקורה בארץ בשנת 2016 , כאורחת של  "נשים עושות שלום" אמרה את הדברים האלו : "אם החלטתן להיות התקווה לשלום באזור הזה, אתן חייבות לבקר את אחיותיכן הפלסטיניות. במשך כל שנות הקונפליקט באזור, נבנו הרבה סטראוטיפים ודעות קדומות בין שתי הקהילות. היום התיאוריה שלי על קונפליקט מסוג זה היא שבכל פעם שאתם מסכימים עם התדמית הסטראוטיפית של הפלסטינים, אתם בונים חומה דקה ביניכם. ובכל פעם שהפלסטינים מסכימים עם התדמית הסטראוטיפית של הישראלים, שוב נבנית חומה דקה ביניכם. במשך שנים החומה הפכה לרחבה כל כך שכאשר אתם מסתכלים אחד על השני לא רואים בני אדם  אלא השתקפות של התדמית שבניתם."   

במהלך ספטמבר, 2018 , לקראת יום השלום הבינלאומי, עמדו פעילות נשים עושות שלום , מול הגבולות של ישראל, בכמה מוקדים, בצפון , במזרח ובדרום , ושרו שירי שלום בליווי כלי נגינה, בקריאה לאחיות ולאחים  הפלסטינים מעבר לגבול: "הושיטו לנו יד לשלום ". הייתה תגובה מרגשת בגבול ליד אום אל פאחם. השכנים בצד השני ענו בקריאות של שלום וסרטון מרגש של האירוע רץ ברשת.  שוב רואים את כוחה של המוסיקה לדלג מעל גדרות התיל המפרידות ולחבר ולקרב, כי כולנו בני אדם והמשותף גדול בהרבה מהשונה. זאת דוגמא מצוינת לשירה חוצת גבולות ולכוחה של המוסיקה בשבירת החומות שלימה בואי מדברת עליהן.  

בערב יום השלום  שצוין בספטמבר- 2018 בירושלים, הייתה שירת המונים של השיר הידוע We shall overcome שתורגם מראש בשלוש שפות: ערבית, עברית ואנגלית,  באירוע רב משתתפים בגן העצמאות בעיר. הקהל, ברובו נשים, אבל לא רק, היה מעורבב לחלוטין: דרוזיות, יהודיות, ערביות. לכמה רגעים מכוננים כולם היו שותפים לתפילה לשלום ונמחק השוני. שוב התגלתה המוסיקה כשפה אוניברסלית, מגשרת, המתכתבת עם דבריה של ליימה בואי, ועוזרת למוסס חומות בצורות של סטראוטיפים ודעות קדומות שנוצרו בינינו לבין הפלסטינים. היא מתקיימת מעבר ללאומיות, לדת, חוצה גבולות מדיניים ומקרבת. היא חלק  משפה חדשה שנשים יוצרות כיום, התומכת בפריצת המגבלות ההיסטוריות שהיו קיימות אלפי שנים.
הקליפ "תפילת האימהות" של יעל דקלבאום, הפעילה בנשים עושות שלום , הפך ויראלי והגיע (בזמן כתיבת המאמר) לכ-  5,026,516 צפיות. הרשת האינטרנטית במיטבה, משנה את העולם לכפר גלובלי ועוזרת לנשים לטוות רשת חדשה של עצמה נשית ושאיפה לשלום  ללא מגבלות גיאוגרפיות. השיר נהיה להמנון תנועת נשים עושות שלום, ועושה שירות יוצא מן הכלל בהפצת קיומה של התנועה. השירה הזו היא שירת נשים השרות חלום משותף, מעבר לדעות קדומות, ומאמינות שאפשר לסיים את הסכסוך המתמשך. היא מציעה תחליף לשפה הגברית הצבאית  המושרשת בעולם זה דורות. תפילה משותפת  לאימהות שכולן אומרות " די ! ". יהודיות וערביות  מסרבות להיות אויבות.
מקהלת "ראנה" , בניצוחה  של מיקה דני , היא עדות חיה לכך. זוהי מקהלה יהודית ערבית הפועלת ביפו כעשר שנים. עצם קיומה של מקהלה כזו מביא גם הוא לתזוזה תודעתית ברחוב הישראלי/פלסטיני. המקהלה , מופיעה לפני אולמות מלאים והכרטיסים נגמרים זמן רב לפני מועד ההופעה. דבר שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לפני כמה שנים. קבוצת הנשים המעורבת הזו חייה ונושמת מוזיקה משותפת, בשתי השפות, נותנת ביטוי לנרטיבים השונים הקיימים כאן ויוצרת גשר חי ופעיל בין נשות שני העמים, גשר של הקשבה, כבוד הדדי ושיתוף. אנשים כמהים לחוות ולראות שהשיתוף אפשרי מעבר לסכסוך. המקהלה  מייצגת חזון עתידי שיותר ויותר אנשים מאמינים בו כיום. 
yael dekelbaum dead sea2

גברים מנגנים מלחמה / נשים שרות שלום?

לאורך ההיסטוריה של המלחמות, שני המחנות האויבים היו מתייצבים האחד מול השני וכל מחנה היה משמיע מנגינות מארש מלחמתיות. מטרתן  הייתה להגביר את המוטיבציה של החיילים, להפיח בהם רוח קרב , להקהות את הפחד וגם לסמן כוח ועוצמה בפני האויב. השירה הנשית לעומת זאת היא שירה של שלום. היא שירה המבשרת איחוד וקרבה אפשרית ולא הפרדה. יש כאן שוני מהותי עמוק מאד , בין החיים על החרב, כמוסכמה גברית, לעומת הרצון לחיים של שלום, של שיתוף כמוסכמה נשית.  הן ממירות את המארש הצבאי הלוחמני בשירת שלום. נשים יכולות לראות מעבר למצב המלחמה הקיים, רואות רחוק יותר ויודעות שיש אופציה של הידברות . גברים, לאורך ההיסטוריה, פתרו קונפליקטים ע"י לחימה. אם זה בדו קרב בין שני גברים המסתיים במותו של האחד מהם, ואם זה במלחמה בין מדינות המסתיימת בכובש ונכבש.  לאורך ההיסטוריה, המלחמה נתפשה כפתרון היחיד וכבלתי נמנעת. נשים מציעות דרך אחרת וכחלק מהדרך האחרת הן גם שרות ורוקדות את הבשורה החדשה שהן. המוסיקה היא קטליזטור מחבר, אלמנט המקשר בין הצדדים. נשים בהווייתן האחרת יודעות שאין מנצח במלחמה. כולם מפסידים.

נשים קוראות להחלפת החזק/ המהיר/ העשיר יותר בקשוב / במשתף / במכיל. במקום דרך אלימה שאין בה מנצחים – דרך של אי אלימות, הקשבה לנרטיבים של שני הצדדים, דרך  שבה הצדדים יכולים להגיע לפתרון מוסכם , המכבד את כולם. מעניין להתבונן בתפקידה של המוסיקה, לאורך ההיסטוריה, כמעורבת באופנים שונים במקומות של קונפליקט וסכסוך.

מוסיקה בדוכן הסברה - מחלום למציאות - עדות אישית .

מוסיקה, הייתה תמיד, חלק משמעותי בסדנאות ובקורסים של אמנות, מודעות ומדיטציה שהעברתי במשך השנים.  צלילים משכו אותי לצד צבעים. החיבור ביניהם סקרן אותי והתחלתי לבדוק את מרחב האפשרויות העצום שביניהם,  את הריקוד המשותף שהם יוצרים. כאמנית וכמטפלת הוליסטית, הקורלציות בין צבע וצליל הפכו להיות חלק אינטגרלי בעבודה שלי וכך נולדה שיטת "הקשת בענן"  לאמנות בגוון טיפולי, בליווי מוסיקה. כשהצטרפתי לנשים עושות שלום, רק טבעי היה בשבילי לבדוק ,איך מוסיקה יכולה לתרום לפעילות שלנו ולקדם את ענייננו. היה כאן רצון להרחיב את המעגל, מעבודה אינטימית עם מוסיקה בסדנאות, לשימוש במוסיקה במרחב הציבורי ונגיעה במספר אנשים גדול הרבה יותר, מתוך  אמונה באפקט שיש למוזיקה על עוברי אורח, חלקם קבועים וחלקם מזדמנים, שהמוסיקה מהדהדת בלבם, משפיעה ומשנה את התדר שלהם, גם אם לרגע ובעקיפין. החלום על השמעת מוסיקה בדוכני ההרשמה של התנועה, ברחוב, נבט, והחל לצמוח. 

לימים, הפעילות שלי בתנועה גדלה והפכתי לאקטיביסטית 'חסרת תקנה'. ענין המוסיקה לא יצא לי מהראש ובסופו של דבר , לאחר מגבית לקניית רמקול התחיל להתממש החלום. שעות של חיפוש ביו טיוב הניבו רשימת שירי שלום משמעותית ופותחת לבבות. הקרקע הייתה בשלה והגיע הרגע להפעלת מוסיקה בדוכן. רגע מכונן המלווה בהתרגשות גדולה.  השמעת מוסיקה בדוכן ההסברה של התנועה, ברחוב בת"א, היא הגשמת חלום של זמן רב. אני רואה בו, גם, מעבר מהמרחב הווירטואלי אל המרחב הפיזי. מעבר מסרטוני היוטיוב הנצפים ביחידות ובבדידות מסוימת, אשה ואיש לבדם , מול מסך המחשב, אל חוויה קולקטיבית, משותפת, של שמיעת מוסיקה ברחוב, היוצרת אוירה מתאימה להיווצרות תדר חדש של תקווה המחליף את תדר הייאוש הרווח בציבור. השמעת המוסיקה ברחוב, תואמת להפליא את היות נשים עושות שלום תנועת שטח, הצומחת מלמטה. גם השירים המתנגנים מציעים שינוי מלמטה. פסקול המוסיקה המושמע בדוכן מורכב משירים בעברית, ערבית ואנגלית. יש בו שירים מזרחיים, 'אשכנזיים'  ושירים באנגלית , לצד שירים בעברית ובערבית בערבוב. הפסקול מכוון לקהל מגוון ומיועד למצוא הד בלבה של כל אחת, בין אם יהודייה מזרחית או אשכנזייה, ערביה, דרוזית או תיירת. אשה מזהה את שירי השלום מהאינטרנט והרדיו ופתאום הם ברחוב ונשמעים לה מוכרים ומשפיעים יותר. המוסיקה בדוכן מציעה אופטימיות, רעננות וחדשנות. שירים רבים המושרים ע"י זמרות, יהודיות וערביות בשתי שפות הסכסוך לסירוגין, תורמים לתזוזה בדעות הקדומות הרווחות והיכרות עם צד פחות מוכר של השפה הערבית. החלק המאיים והלוחמני מפי מנהיגי החמאס והחיזבאללה, מזוהה יותר עם השפה הזו , או נקשר אסוציאטיבית עם צלילי אזעקות בעת מלחמה. בשירי השלום, השפה נשמעת אחרת לגמרי, רכה ועדינה ומביאה מסר אחר. שירי השלום המתנגנים מייצגים חזון עתידי, אפשרות של אי אלימות ושיתוף פעולה  ללא קשר למפה דתית , לאומית או מפלגתית. 

המוסיקה תומכת בהיווצרות  סדק בייאוש, המאפשר נביטת אמונה  בשינוי. זהו תהליך ארוך הנבנה לאט ולמוסיקה תפקיד משמעותי בביסוס שלו בכך שהיא יוצרת גשר חי  בין המציאות הקשה המוכרת לבין חזון עתידי אחר, לא מוכר עדיין. למוסיקה יכולת ייחודית ,לחבר אנשים פנימה ללב שלהם, בפנייתה לחוש השמיעה , מעורר מידית זיכרונות ואסוציאציות שונות.

בכל יום שישי, בדוכן הקבוע, בהיכל התרבות בת"א, אני משתמשת בשפה החדשה הזו, להחזרת המילה שלום, אל השיח ברחוב. במהלך השבוע, אני מחכה לזמן השמעת המוסיקה בדוכן ובעצמי מתמלאת בכוחות מחודשים בכל משמרת. אני מרגישה היטב את השוני בין המשמרת הנוכחית עם המוסיקה, לעומת מקומות אחרים בעבר,  בהם עשינו דוכנים ללא השימוש בשירים. הדבר מתבטא גם בכמות הנרשמים. המוסיקה המושמעת, מביאה משהו אוניברסלי, קוסמופוליטי, הפותח את הלב. המוסיקה עוזרת לשנות את התפישה הרווחת שמציאות המלחמה המתמשכת, היא גזירת גורל. היא משפיעה על התודעה, בעדינות, תוך שימוש בקונספט החזרה, כמו פרסומת שנקלטת במוח  בצורה לא מודעת . (שלום  במקום קוקה קולה) אנשים אוהבים ריתמוס קבוע, המעורר למחשבה ונותן סוג של ביטחון שיוצר המוכר. המוסיקה משפיעה לטובה גם על הצוות הרושם, המגיע ברצון לדוכן והאנרגיה החיובית הזו מועברת הלאה לעוברים ושבים ומשפיעה עליהם בכיוון של לקיחת אחריות, ירידה מהגדר וביטוי קולם באמצעות הרשמה. היא מנכיחה בתודעה ובזיכרון, את נשים עושות שלום בצורה חזקה יותר.

סיפור המדגים נפלא את כוחה של המוסיקה, התרחש , לפני זמן קצר, באירוע 'מחצלות שלום', בפארק הלאומי ר"ג.  אל מעגל שירי השלום שהונחה ע"י זמרת וזמר, בליווי גיטרות,  הצטרפו כמה  צעירות ערביות שהיו בדרכן חזרה מחגיגות חג הקורבן בפארק. לאחר שנעזרו בשירון ושרו עם כולם בעברית, אחת הצעירות הערביות הציעה  להשמיע מהסלולרי שלה שיר שלום פופולרי בערבית. הדבר התאפשר במהרה לאחר פתרון האתגר הטכני והשיר בערבית הושמע בווליום במעגל, בליווי מחיאות הכפיים של כל המשתתפות/ ים. זה היה רגע מכונן לכל המשתתפות /ים ובמיוחד עבור הצעירות הערביות שנחשפו לחוק הלאום רק כמה שבועות קודם  לכן. זוהי דוגמא אופיינית לכוחה של המוסיקה כממוססת מחסומים וחומות ומקרבת לבבות . האירוע שהייתי נוכחת בו, חיזק את מה שאני מרגישה ויודעת לגבי תפקידה הנכבד של המוסיקה ביצירת שיתוף וקרבה האפשריים , בינינו לבין שכנינו.

החלום שלי שעוד ועוד דוכנים של תנועת נשים עושות שלום ברחבי הארץ ישמיעו מוסיקת שלום, התחיל להתגשם ברכישה מרוכזת של בידוריות לחלוקה לצמתים, לצורך פרויקט העמידה החד חודשית הזו ברחבי הארץ. רכישת הבידוריות להשמעת מוסיקת השלום, מעידה כבר על קונצנזוס מסוים לגבי הרעיון. מה שלא היה בזמן  שהתחלתי לגמרי לבדי וביוזמתי את ההשמעה הקבועה של המוסיקה בדוכן היכל התרבות בת"א. זוהי התקדמות מבורכת ואני שמחה על כך.

סיכום-  שירה משותפת כסוללת דרך לדו - שיח.

הקול המושמע בשירה פורצת דרך, שירה מחזקת ומעצימה  מבסס את מקומן החדש של נשים במרחב הציבורי. את הקול הזה אנחנו שומעות חזק יותר גם  ככוח ההולך ומתעצם בזירה הפוליטית . לגברים יש ותמיד הייתה אחוות לוחמים, קשר עמוק מאד, המבוסס על חוויות לחימה משותפות, חוויות של הישרדות, ניצחון או מפלה בשדה הקרב. אחווה שמאגדת בתוכה זיכרונות של כאב ושל אובדן ורצון להנציח בטקסים ובאנדרטאות את הרוגי המלחמות הבלתי נגמרות. נשים בתנועת נשים עושות שלום (ולא רק)  מפתחות אחווה מסוג חדש. אחוות אחריות משותפת כלפי החיים, השונה במהותה מהאחריות הגברית הקיימת כל השנים כלפי המתים. לתנועה  תפקיד משמעותי בהתמרה המחשבתית הזו וביצירת שפה של הבטן והלב, הייחודית לנשים. השפה הזו סוחפת אחריה נשים רבות, שבמודע ושלא במודע, היא מדברת אליהן, מזכירה להן את טבען האמתי, את זכותן המולדת להישמע, מהדהדת עמוק בלבן ומניעה אותן לרדת מהגדר, להצטרף לאחיותיהן ולבטא, את קולן הייחודי, בכל דרך אפשרית.

נשים ישראליות ופלסטיניות  כבר יודעות לשיר יחד, עוד לפני שהן יכולות לדבר אחת עם השנייה. השירה המשותפת מהווה התחלת תקשורת חדשה בין צדדים מסוכסכים. הדבר היה בולט באוהל הכינוס, בים המלח, בשנת 2017 , לפני הצעידה לאוהל הגר ושרה הענק שהוקם במרחק של כ-ק"מ משם. בהיעדר שפה אחרת משותפת, היוותה השירה שמילותיה פשוטות, בערבית , בעברית ובאנגלית שפה משותפת שסחפה את אלפי הנשים משני צדי הסכסוך, שהצטופפו האחת ליד השנייה ושרו ביחד שירה שעצמתה הייתה מרגשת ביותר. אפשר היה לראות שם  הרבה עיניים דומעות מהתרגשות. מי שהייתה שם באוהל במדבר חוותה דרך המוסיקה , קרבה חדשה ותחושת שותפות גורל של נשים וחיזוק הידיעה שהידברות היא אפשרית.

על הכותבת : דבי דלסקי היא אמנית, בוגרת בצלאל ומומחית גופנפש. הציגה בגלריות ובמוזיאונים ברחבי הארץ . בעלת ניסיון של שנים רבות בטיפול ובייעוץ. במסגרת לימודיה המגוונים למדה ריפוי בצבע ודמיון מודרך ובחיפושיה אחר השילוב בין שני תחומי העניין המרכזיים, פתחה את שיטת "הקשת בענן" – הנחיית סדנאות אמנות בגוון טיפולי בליווי מוסיקה. לאחרונה החלה להנחות קורס של  'א ה ב ה' הילינג , שיטה מקורית שהיא פתחה מהניסיון הקליני העשיר שצברה במהלך השנים.