נולדתי וגדלתי בקיבוץ העוגן בשנות החמישים-שישים של המאה הקודמת. הורי ומרבית החברים היו ניצולי שואה. הורי התגברו על האבדן הרב בעזרת חיי יצירה ובנייה והסתכלות קדימה. כך גדלתי אני, עם הסתכלות אופטימית ואמונה באפשרויות חיוביות, נזהרת ונשמרת מאוד מפחד וחרדה שכמובן קיימים גם אצלי. לאחר ילדות מוגנת וסגורה בקיבוץ שירתי בצבא כמאבחנת פסיכוטכנית וזכיתי לראות בבת אחת את כל הגוונים של ישראל. למדתי לדובב ולהקשיב לכל צעיר וצעירה, ולפגוש את השונה בסקרנות ובקבלה.
כבת זוג לערן חיינו לא מעט שנים בבסיס חיל האוויר בחצרים, שם נולדו שני הבנים הראשונים איל וניר. בתחילת ההיריון הראשון שלי, לקראת סוף 1977 הגיע לארץ נשיא מצרים סאדאת, ושמחתי לצפות שאגדל את בני לתקופת שלום…. בביקורו השני בארץ סאדאת נחת ממש בבסיס חצרים. בהמשך ליוויתי כמובן את שלושת הבנים בשירות הצבאי, כשהרגש האימהי שלי מתכווץ ומתקומם בתוכי.
למעלה מ-30 שנה אנחנו גרים ביבנה וכאן נולד הבן השלישי, אסף. רוב שנות העבודה שלי היו באוניברסיטה הפתוחה, בפדגוגיה (פיתוח תהליכי למידה, קודם לצד הלומדים ובהמשך לצד המלמדים) ואני מאוד מזוהה עם התרומה הייחודית של האוניברסיטה הפתוחה לכל קבוצות האוכלוסייה, ועם פיתוח ההוראה והלמידה מרחוק.
נשים עושות שלום
על התנועה הצעירה שמעתי בעצרת לזכר רבין בנובמבר 2014, ומיד הצטרפתי. לרכבת השלום עליתי עם חברות בתחנת יבנה למסע מרגש ומעצים ביותר לטקס יסוד התנועה בשדרות! בדצמבר 2014 קיימנו אצלי חוג בית לתנועה, בהנחיית שירית כשר, וכך נוצרה קבוצת הפעילות שלנו. לקראת הבחירות עמדנו בצומת הכניסה לעיר, חילקנו גלויות וסרטים, והתחלנו ללמוד את "תפקיד" המפגש שלנו עם הציבור כעושות שלום.
שלוש שנים הייתי הרכזת של פעילות התנועה ביבנה וריכוז אזור השפלה כשהחלפתי את מעין שרביט אליאסין. השתתפתי בכל הפעילויות הארציות (ל"צום איתן" למשל תפרתי את השלטים בטורקיז אני בצום, וכמובן ענדתי פעמיים) והצלחנו לצרף אליהן חברות רבות מהשטח. בתקופת הצמיחה המהירה של התנועה קיימנו פעילויות ביבנה ובאזור – חוגי בית, ערבי הכנה לצעדת התקווה, ארגון החברות באזור לפעילויות הארציות, וערב לקום מהכורסא רב משתתפות.ים בגבעת ברנר, בהנחיית דר' שרית לארי. בנינו קבוצת פעילות חזקה מאוד, אותה פרשנו בצמתים ברחבי השפלה (בתקופת השיא היו לנו 10 צמתים פעילים!). לשמחתי זכיתי במחליפות מעולות – רויטל לוין יוגב, יעל שטימברג וירדן סער. בסיום תפקידי כרכזת האזור זכיתי לקיים סמינר מיוחד של "בונות עתיד לשלום" במרכז הנשים בראשון לציון, עם מנהלת המרכז איריס כגן חכמון.
השנים שחלפו הביאו על תנועת נשים עושות שלום גם אכזבות ומחלוקות שהתישו גם חברות פעילות ומסורות מאוד. מראשית התנועה חוויתי אותה כקבוצה של נשים מופלאות – מוכשרות, נחושות, יוזמות וביצועיסטיות. כאב לי והטריד אותי מאוד לראות את העוזבות. ואז, כאשר אורה המר ודבי פרוש הקימו את צוות שיח הצטרפתי אליהן מיד. בצוות ניסנו למצוא דרכים לשיח והקשבה שיאפשרו לנו להתגבר על מחלוקות בתנועה פנימה, ועם הקהל הישראלי סביבנו, דווקא כאשר הפערים קיצוניים. בשנה השנייה החלפתי אותן בריכוז הצוות יחד עם ארנה רז, ולפני שנה המשכתי עם שלומית בן-יון. שתי השותפות הנהדרות והצוות כולו ניחנו בהמון כישרונות וידע. אנחנו אוספות עוד ועוד כלים לשיח מקרב המצויים בידי חברות בתנועה וגם מחוצה לה. אחת הדוגמאות היא המסגרת "מדברות על זה" ששירתה אותנו במיוחד בתקופת הקורונה.
מתוך בית הגידול הקיבוצי שלי ובמרבית שנותיי הבוגרות האמנתי ופעלתי בצד השמאלי של החברה. אולם, כבר זמן רב אני מרגישה שלא נוכל לפתור את הקשיים של החברה הישראלית פנימה ועם שכנותיה, בהיצמדות לצד אחד בלבד (השמאל) ולראייה פסקנית של נכון ולא נכון. כאשה בוגרת, סבתא לנכדים, אני מאמינה שהדרך היחידה לעתיד מקיים בארצנו האהובה היא של בניית מכנה משותף בין החלקים והעמדות בתוכנו. אין זה פתרון קסם, ואין לנו "מפתח זהב" שיפתח את דלת הקסמים, אבל למען ילדי ונכדי, יש לי תחושה ברורה שוויתור וייאוש לא באים בחשבון.
העשייה המגוונת של נשים עושות שלום מרשימה. בכל הדרכים שאנחנו מחדשות ויוזמות ללא הרף – בשטח ובמוסדות השלטון, עם קבוצות אוכלוסיות שונות ועם מוסדות מחקר ואקדמיה, בשיחה ודיון וביצירות אמנות ומוזיקה – אנחנו שומרות על הדרישה לשלום נוכחת במציאות. יגיע היום בו בצירוף כוחות נוספים, חברתיים ופוליטיים, תטה אש ההתמדה שלנו את כף המאזניים להתחדשות והצלחה של תהליכי משא ומתן, ויושג ההסכם המיוחל עם הפלסטינים.
