מנו רוטשטיין – הנשים ההזויות צדקו

מארגנטינה לישראל דרך לונדון

נולדתי בארגנטינה, בעיר קטנה בדרום ושמה באיה בלנקה. גדלתי בקהילה יהודית חמה ותומכת: שעתיים ביום של לימוד בבית ספר ״ד״ר הרצל״ וביום שבת פעילות בתנועת הנוער ״החלוץ למרחב״. ברקע הדיקטטורה. בבית שמעתי חצאי סיפורים על הדוד שקבר את ספריו בגינה וכל זאת לקחו אותו לכלא, ועל נערה ״נעדרת״, שמצאו את גופתה לא הרחק מביתי. עד היום אני שומעת מוזיקה של אותם ימים ומתרגשת: הנה משהו מוכר ממרסדס סוסה הגדולה:
https://www.youtube.com/watch?v=F_FRa9htNiw 

בגיל 17 הגעתי לישראל בפעם הראשונה. הרפתקאות בכל הארץ ושנה של עבודה בקיבוץ בארגון התנועה, שנה שכללה הרצאות של ס. יזהר וישעיהו לייבוביץ׳. באותה תקופה התאהבתי באריק איינשטיין ובשלום חנוך:
https://www.youtube.com/watch?v=y9bm6KYnycM

עליתי לארץ בגיל 25. ב-1994 נסעתי ללונדון עם בן זוגי וויל והבכורה שלנו, מעיין, לשנה של לימודים. בסוף, בלי לשים לב, נשארנו 23 שנה… שם נולדה ״הקטנה״ שלנו נוי, היום בת 26. בלונדון למדתי לתואר שני במדיה דיגיטלית ומאז אני עוסקת בניהול תוכן ושיווק דיגיטליים – תחומים רלבנטיים מאוד לפעילות של נשים עושות שלום. לארץ חזרנו לפני 3 שנים.

מה הביא אותי לנשים עושות שלום? התקווה

אני חברה בתנועת נשים עושות שלום מאז חזרתי לארץ. באותה שנה הצטרפתי לצעדה של מסע השלום ביפו וזמן קצר לאחר מכן, לצוות דיגיטל של התנועה כעורכת אתר האינטרנט יחד עם נעמי גלאור, ובעריכת מיילים לחותמי החוק חלופות מדיניות תחילה.

״אפילו במדבר צריך לזרוע״

הנה קטע ששלחה לי גיסתי נורה שגרה בארגנטינה. קטע שהיא קראה והרגישה שהוא משקף את העבודה העיקשת של נשים עושות שלום:

״יש לי טכניקה לשמור על גישה חיובית. היא נובעת מהעובדה שאני אדם דרומי. אני בא מהמדבר וראיתי את סבי זורע במדבר. איך זורעים במדבר? אתה זורע באדמה ואז ממתין. אם יורד גשם, יהיה קציר. ראית את המדבר אחרי הגשם? זה כמו בריטני! יום אחד אתה צועד על אדמה שרופה לחלוטין, ואז יורד גשם ומה קורה לאחר מכן? אתה תוהה מאיפה זה בא: צומחים פרחים, ירק… וזה קורה פשוט כי הזרעים כבר היו שם… התמונה הזו ממש צרובה אצלי מילדותי. צריך לזרוע. אפילו במדבר, אתה צריך לזרוע!״

גם עם הפלסטינים נוכל להגיע ליחסים של כבוד והכרה הדדית

בשנה שעברה הייתי בצוות המוביל של הפעילות למניעת הסיפוח. המסר שלנו הדגיש כמו תמיד את התקווה: ״עוצרות את הסיפוח – עושות שלום״. באותה תקופה המסר הזה שהמציאו ״נשים הזויות״ נשמע מנותק מהמציאות. מי דיבר אז על שלום? והנה, כעבור כמה חודשים שיח השלום במזרח התיכון השתנה לחלוטין. נחתמו הסכמים עם כמה מדינות ערביות ומתקדמת מגמה של נורמליזציה עם מספר מדינות בתחומים שונים. במסגרת תהליכים אלה, הממשלה נאלצה לגנוז את תכנית הסיפוח.

מתברר שאנחנו, הנשים ההזויות, צדקנו!

האתגר שלנו היום הוא להראות עד כמה יש לנו אינטרסים משותפים עם הפלסטינים, ולהמחיש שגם איתם נוכל להגיע ליחסים של כבוד והכרה הדדית.

כן זה אפשרי!