כרמית ארבל רומבק: לשיר ביחד זה להסיר את הגדר

צילמה גל מוסנזון

צילמה גל מוסנזון

בילדותי גדלתי בחדרה והיום אני גרה ומגדלת את שני ילדי בישוב מתת שבגליל העליון. אני בת 36  וכבר 21 שנה מדריכת טיולים. התחלתי בגיל 15 כשהייתי בחוגי סיירות, המשכתי בשירות הצבאי, בלימודי התואר הראשון והשני (אקולוגיה גנטית, חקרתי זיקיות ברחבי הארץ…) עד היום. תמיד חשבתי שמדובר בתחביב מהצד עד שהשלמתי עם העובדה שזה מה שאני: מדריכת טיולים. היום אני מורת דרך שמדריכה בישראל ובאיסלנד.

במהלך לימודי באוניברסיטה גרתי בכפר הסטודנטים איילים  בדימונה ושם הקמתי את סינמטק דימונה וניהלתי אותו במשך שנה וחצי. היום אני עובדת גם כרכזת השתלמויות מורים בתחום הקיימות.

במבצע צוק איתן גם אני נכנסתי להלם. הייתי מזועזעת מההתנהגות שלנו כחברה בישראל. זה טלטל את עולמי. לא ידעתי מה לעשות עם זה. כשנפגשתי לראשונה עם נשים עושות שלום בחוג בית לא הרגשתי שהתנועה נותנת מענה למה שחיפשתי. לא התחברתי לנשים עושות שלום במפגש הזה. הרגשתי שאני מחפשת משהו אחר. כששמעתי על צעדת התקווה זה נראה לי מאמץ גדול מדי לנסוע עד ים המלח לעוד איזו הפגנה אז לא הצטרפתי. אחר כך כשראיתי את הקליפ של תפילת האמהות הייתי בשוק. מאז ראיתי את הקליפ לפחות מאה פעמים, ובכל פעם אני בוכה. וכשהבת שלי מקשיבה יחד איתי אני יושבת מאחוריה, לא רוצה שתראה את אמא שלה בוכה… איך פספסתי את זה. מי שעשה את הקליפ פשוט גאון. לא האמנתי שנשים עושות שלום הצליחו לעשות כזו הפקה. היה ברור לי שאני מצטרפת. הלכתי להקרנה על נשות ליבריה, בקשתי להיות אחראית על הצומת ליד ביתי – צומת סאסא. לצומת הזו הגיעו נשים מכל הגילים. בנות 85 עם הפיליפינית ובלון חמצן ואני עם תינוק. ידעתי שאני לא יכולה לעשות נסיעות ארוכות, היה לי ברור שאני צריכה למצוא את הגבולות שלי כאמא לילדים צעירים, אבל הרגשתי שפה אנחנו עומדות על המשמר. אני תמיד לוקחת את הילדים למפגשים ולאירועים שאני משתתפת בהם. אבא שלהם צלם קולנוע ונוסע המון ולי חשוב שהם יהיו איתי, לעשות ולהיות באירועים שבהם המילה שלום היא לא ההפך של מלחמה אלא הוויה בפני עצמה. חשוב לי שהילדים שלי יספגו את החוויה הזו לא בהקשר של מלחמה.

לפני כמה חודשים חברה הזמינה אותי למפגש עם קוויח שהוא "שליח" של זקני שבט מאלסקה שבא לישראל. באתי כרגיל עם הילדים. הקמנו שם מעגל והוא דיבר על איך העולם שלנו חייב להתעורר, כי כבר 4000 שנה שהוא בחוסר איזון גברי, ושהנשים חייבות להחזיר את האיזון, לרפא, להיות נוכחות ולעשות. מעניין שגבר נבחר להעביר את המסר הזה ע"י מועצת זקנות השבט. הן מבינות כמה חשוב שגבר ייאמר את זה. יש לנו אנרגיה נשית שאנחנו חייבות לעבוד עליה. לאחות את הסיסטרהוד. העולם כולו בטלטלה מטורפת. הסכסוך שלנו זה רק אחד מדברים רבים חסרי איזון שקורים אבל זה המקום להתחיל לעשות את האדוות של השינוי. והוא אמר: "אל תתפללו למשהו שיקרה. תדמיינו איך אתן רוצות שזה יקרה עכשיו ותגידו על זה תודה". דיבר על החשיבות של ההווה ואיך אנחנו רגילים להצטער על העבר או לקוות לעתיד, ומה שצריך זה לעשות קיים בהווה. ובזמן שהוא דיבר אני בהיתי בצמיד שעל היד שלי וחשבתי איזה שם נפלא יש לתנועה, נשים עושות שלום, כמה הוא מבטא את ההוויה של ההווה. וכמה הוא מדויק.

אמרתי לעצמי שזה מה שאני צריכה לעשות, ברגע שיש לי vision אני  צריכה לבצע אותו. וזה מה שקרה. בגלל שאני גרה ע"י הגבול והדיאלוג עם הגבול הוא יום יומי, אנחנו רואים ושומעים את הקולות מעבר לגבול. הבת שלי שואלת למה אי אפשר ללכת לשם? ופתאום הבנתי שתפיסת הגבול שלי היא ברגלים. אבל אפשר להתייחס ל"שם" בכל מיני צורות. הבנתי שהעניין זה לא לחצות את הגבול אלא להיות ביחד. לשיר ביחד זה להסיר את הגדר. הקולות שלנו מתאחדים לשירה אחת. ואז יצאתי למסע איך לעשות זאת. איך לדייק. בצד השני יש גם כן פחד. אין בינינו תקשורת. אז איך אפשר לעשות כזה שיח?

אירית פילמוס, רכזת האזור, סיפרה לי על הפעילות בחניתה. איך אנשי המקום מנסים לצעוק אל הצד השני כבר שנה. הרמתי אליהם טלפון. יובל שפעיל ברכס השלום בחניתה סיפר שהאירועים הם חד צדדים. הם מעבירים מסר אבל אין תגובות. בהתחלה זה אכזב אותי. אבל הוא אמר: "אנחנו עושים זאת כדי שידעו שגם בצד שלנו רוצים בשלום". כי מה שהם יודעים זה מה שמתפרסם. וכך עלה הרעיון להעביר מסר שאנחנו מדברים בשמנו ולא דרך המנהיגים או התקשורת. אני רוצה לשיר בשמי וזה לפתע נראה לי בברור שאם ניצור קליפ שבו אנחנו חוצות את כל הגבולות בשירה זה יהפוך לקליפ ויראלי ויגיע גם אליהם.

יש משמעות נוספת לשירה. לאורך הדרך הבנתי שאנחנו צריכות ללמוד לשיר ביחד במובן של הסנכרון, להיות בקשב, להוריד ביקורתיות שנובעת מכך שאנחנו שונות. לא לכעוס אחת על השניה כשאנחנו מתנהלות אחרת. ובשירה זה קורה. שירה זה אמצעי להתאמן על זה. וגם אם לא ישמעו בצד השני זה חשוב כאן לפעילות שלנו.

כשהצעתי את פרויקט הושיטי לי יד לשלום בגבולות הארץ לצוות יום השלום שהפיק את שירת ההמונים זה היה תהליך מאד מעניין מבחינתי. שיעור איך לנהל משהו עם עוד נשים שיש להן לעיתים תפיסות עולם שונות. איך מחברים. תהליך חשוב לאימון שלנו כנשים שפועלות ביחד. במהלך השבוע כשעברנו כל יום לנקודת גבול נוספת, כל אירוע הביא את הפן המקומי שלו, את הלב שלו ואת הייחודיות שלו. באתי לכל האירועים וזה היה כמו סרט עם סיפור שבפרק האחרון שלו הגיעו גם אנשים מהצד השני. לא האמנתי שזה יכול לקרות כל כך מהר. זו היתה חוויה וגם ברמה של הביחד של נשים שפועלות ביחד למטרה משותפת.

אני מקווה שכשיצא הקליפ של יום השלום ימשך התהליך. אני תקווה שנייצר מספיק אדוות כך שנהיה זרזות להסכם מדיני לחיים טובים ביחד.

לפעמים החיים ביחד ובשלום נראים לי כלכך ברורים שאני לא מבינה למה מבזבזים את הזמן והאנרגיה בלפחד שזה לא אפשרי.

צילמה גל מוסנזון