אם לשלושה וסבתא לשתיים (בינתיים), פיזיותרפיסטית מוסמכת במקצועה וגם: פעילה בהצלת בעלי חיים(!). היא נולדה בארה"ב, באפלו (מדינת ניו יורק) למשפחה ציונית, והיא אקטיביסטית-חברתית כבר מגיל 12: השתתפה בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ובהמשך בהפגנות בנושאי זכויות אדם: זכות הבחירה לנשים בסוגיית ההפלות, הפגנות למען שחרור יהודי בריה"מ ועוד.
למקצוע הפיזיותרפיה התוודעה מניסיון עוד בילדותה: בהיותה בת 10 שברה רגל, עברה תקופת החלמה ממושכת ("עם רגל מתוחה באוויר") ובזכות הטיפולים הפיזיותרפיסטים למדה ללכת מחדש. כשבגרה, בחרה במקצוע והתמחתה בו (בארה"ב). במהלך הקריירה שלה כאן עבדה בשיקום בתל השומר ובית לווינשטיין, הייתה פיזיותרפיסטית של נבחרת ישראל בכדורסל (בימי ג'מצ'י!), וטסה עם הנבחרת במשחקיה ברחבי העולם, בין היתר בסרביה, במקדוניה, ברוסיה ואפילו ביפן.
בגיל 17, אחרי כמה ביקורים קודמים, הגיעה לאולפן בקיבוץ מעגן מיכאל; התנדבה בפיזיותרפיה בבית חולים נהריה וחזרה לארה"ב ללימודים בתחום. בתקופה זו הייתה פעילה בתל"ם, תנועה לציונות מגשימה, והגיעה לכאן עוד כמה פעמים, במחשבה לעלות עם גרעין לעיירת פיתוח.
היא הצטרפה לנשים עושות שלום בעקבות הצפייה בסרט על נשות ליבריה ומתוך הזדהות עם הכוח הנשי והקריאה של נשים לחשיבה אחרת במה שנוגע לפתרון סכסוכים. לא תמיד היה לה קל לחשוב מחוץ לקופסה, אך היה לה ברור שמה שעושים לא מוצלח, וצריך לעשות זאת אחרת. הרעיון של קבוצת נשים וכוח נשי שעושה היסטוריה מצא אותה מוכנה: אישה יהודייה, פמיניסטית, אוהבת את ארצה ומאמינה שאפשר להשפיע ולשנות. כדי לשנות, צריך לשתף נשים מכל מגוון האוכלוסייה… ביחד הכול אפשרי.
קרוב ל-6 שנים השתתפה בפעולות מקומיות וארציות של נע"ש. תוך כך קיבלה על עצמה, עם עוד שתי חברות, לרכז את הפעילות בשרון הדרומי: רעננה, כפר סבא, טייבה, ג'לג'וליה, הוד השרון ומושבים, קיבוצים וישובים ביהודה ושומרון. יחד פיתחו פרויקטים רבים, ביניהם שכנות טובה. את המודל של צוות רכזות, שמסגרתו עבדו במשך 4 שנים, הן מעבירות בימים אלה למחליפותיהן בתפקיד. "אי אפשר לעשות דברים לבד", אומרת ג'ולי, ויש לה עצות לצוותי-רכזות שיאמצו את המודל שלהן: "זו עבודה מאתגרת שמשתרעת על פני תקופות, זמנים ומצבים שונים, ולכל אחת מהמובילות יש זמני שיא ושפל משלה, כמו גלים… ולכן הן צריכות להיעזר זו בזו ולחדש אנרגיות; אין "נכון" או "לא נכון", צריך להחליט ולשקול ביחד מה חשוב להשגת מטרותינו".
ג'ולי פעלה במסגרת נשים עושות שלום גם בחו"ל, בעיר הבית שלה, באפלו. היא נסעה לשם ויזמה פעולות הסברה של ממש על התנועה: ארגנה חוגי בית, התארחה בתוכנית רדיו מקומית, הרצתה בקורסי גישור של סטודנטים למשפטים ופעלה גם ב"הלל" (המרכז לחיים יהודיים בקמפוס). בכל הזדמנות הדגישה את הכוח הנשי, את החשיבות של שיח נשי ואת האופציה החלופית למדיניות של מלחמה: "מלחמות זה לא דבר רומנטי" נהגה לומר להם, "מה שרומנטי זה חיים ארוכים ושקטים".
כעת, עם פרישתה מהריכוז, היא גאה בריבוי העשייה באזור שלה ובנחישות של הנשים הפעילות כולן, שאינן מוותרות, ומתמידות להגיע. היא גאה בקשרים הטובים שנוצרו עם נשות מהמגזר הערבי, ומאמינה ש"אם נהיה ביחד ונתמוך זו בזו, נוכל להגשים את מטרותינו. אנחנו חייבות לשמור על התקווה שאפשר לחולל את השינוי, ונשים חייבות להיות חלק אינטגראלי ביצירתו".
