הקונספציה,האחראים והצעת חוק חלופות מדיניות / אביטל בראון בתגובה לכתבה של נדב אייל בידיעות אחרונות

נדב איל כתב בידיעות אחרונות, במוסף לשבת ב 9.12.21 על הקונספציה, והסכנה שבה. 

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-6043776,00.html

הספיקו לי הכותרת והפתיח כדי לקשור בין הסכנה שבקונספציה, לצורך הבהול ב'חוק חלופות מדיניות תחילה', החוק שיזמה תנועת נשים עושות שלום ושחברת הכנסת אמילי מואטי לקחה על עצמה להגישו ולהעבירו.

'חוק חלופות מדיניות תחילה' מטפל בתהליכי קבלת החלטות מחיזוק המטה לביטחון לאומי (המל"ל), דרך הסדרת זמן לדיונים בחלופות מדיניות כדי להבטיח שבידי מקבלי ההחלטות נמצא הידע הנדרש בשוטף ובזמן חירום, ועד למנגנוני דיווח ובקרה, ובפרט חיזוק ועדת החוץ והביטחון כגוף שאמון על הבקרה של תהליך בחינת החלופות.

ככל שהעמקתי יותר בכתבה, הקשר בין הסכנה שבקונספציה ובין החוק נראה חזק יותר. 

נדב מדבר על האסון של מלחמת יום הכיפורים כפועל יוצא של הקונספציה הגדולה ביותר שבה החזיקה מדינת ישראל מאז שנות ה־70 המוקדמות, הקונספציה הארורה, שקבעה כי "מדינות ערב לא יעזו לתקוף את ישראל ואינן רוצות במלחמה, לאור תבוסתן במלחמת ששת הימים."

המחקר המעמיק על תהליכי קבלת ההחלטות לאורך שנים שהביא לכתיבת החוק העלה, בין היתר, שכנראה בשם הקונספציה – מקבלי ההחלטות התעלמו מפניותיו של סאדאת לפתרון מדיני – חלופה מדינית שאם היו מתייחסים אליה במלא הרצינות, אולי ניתן היה למנוע את המלחמה הארורה הזו.

קונספציה אחרת שמביא נדב בכתבה היא זו שסברה "שאין אלטרנטיבה לשהייה ברצועת הביטחון בלבנון ולדם שזו הקיזה כשגבתה בקביעות נוראה את חייהם של חיילים וקצינים". את הקונספציה של ה"אין ברירה אחרת" ניפצו "ארבע אמהות", שחלקן חברות כיום בנשים עושות שלום. כן, נשים, אימהות שידעו, הרגישו והאמינו שיש דרך אחרת, ושאסור להסכים למחיר הכבד של חיי הצעירים "שנגדעו שנה אחרי שנה". 

והנורא הוא כדברי נדב, שכל אותן שנים, עד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 "לא התקיים דיון ציבורי אמיתי על השאלה האם צריך להישאר שם".

'חוק חלופות מדיניות תחילה', מצביע על ההכרח בהקצאת משאבים לבחינה ולפיתוח חלופות מדיניות, לצורך יצירת ארסנל ידע, תכניות מגירה ויוזמות מדיניות ע"י חיזוק המל"ל והקול המדיני בתוכו וע"י העשרת הדיון בקולות נוספים: מכוני מחקר, גורמי חברה אזרחית ונשים. החוק מדבר על הסדרת זמן לדיונים בחלופות מדיניות, כדי להבטיח שבידי מקבלי ההחלטות נמצא הידע הנדרש בשוטף ובזמן חירום.  לבסוף, מדבר החוק על מנגנוני בקרה ודיווח, על מנת לאפשר לציבור לוודא שהחוק מתקיים בפועל – זאת ע"י חיזוק ועדת החוץ והביטחון כגוף שאמון על הבקרה של תהליך בחינת החלופות, וע"י פרסום דו"ח תקופתי בלתי מסווג לציבור.

בנושא איראן והסכם הגרעין, כותב נדב: "בתוככי המערכת הישראלית לא התקיים דיון אמיתי על יתרונותיהם של הסכמי הגרעין." המילים "לא התקיים דיון" מהדהדות שוב ושוב בנושאים הרי גורל.  מבקר המדינה כתב בדו"ח על צוק איתן: "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו, ולדון בסיכוייהן ובסיכוניהן".

האויב והאירוע משתנים – אך המסקנות הן תמיד אותן מסקנות: אין דיון אמיתי, אין דיון בחלופות.  והנה אנחנו כבר מכינים את צה"ל לתקיפה באיראן.

לטענת נדב, "הקונספציה הגדולה ביותר במדינת ישראל בשנים האחרונות היא ללא ספק הגישה כלפי הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן, זה שנחתם בשנת 2015."

ואני מבקשת להצביע על קונספציה נוספת, קונספציה ארוכת שנים, לא פחות גדולה, לא פחות מסוכנת – קונספציית ה "אין עם מי לדבר" או "אין פרטנר".  האם לא הגיע הזמן לבדוק באומץ, לבדוק היטב – האם הקונספציה הזו גם היא אולי מוטעית? האם לא הגיע הזמן להסתכל על המחירים שהסכסוך גובה מאיתנו כחברה, כבודדים, כבר עשורים רבים? וגם: אולי פריצת דרך בזירה הפלסטינית תשפיע על היכולת של ישראל להתמודד בצורה מיטבית עם האיום האיראני?

עשרות אלפי חברי וחברות נשים עושות שלום מאתגרים את מקבלי ההחלטות לבחון את הקונספציה הזו. אנו מאמינות שבכוחו של 'חוק חלופות מדיניות תחילה', למנוע את המלחמה הבאה, ובעזרתו יחול שיפור מהותי בתהליך קבלת ההחלטות בנושאים מדיניים וביטחוניים. 

אביטל בראון

רכזת היגוי, נשים עושות שלום